א. חוזרים לשפיות

האם הטירוף הסתיים?! ב'כנס ירושלים' בשבוע שעבר אמר אלוף מוטי אלמוז, ראש אגף כוח-אדם (אכ"א) במטכ"ל, כי צה"ל אינו זקוק לנשים בתפקידי לחימה. "צריך לזכור שזה צבא העם והשאלה היא האם אתה צריך לומר דבר רע על משהו שאתה מתנגד אליו, או שאתה נותן לזמן לעשות את שלו ובודק אחרי שנה שנתיים מה ההשפעה של זה", אמר האלוף.

לדבריו, "יש צרכים מבצעיים של צה"ל: אני לא חברה לכוח-אדם ולא גוף שאמור לחנך לערכי שוויון. אני צריך להבטיח שביום פקודה המערכים שלנו יהיו מוכנים למלחמה. ואפשר להסיק מזה שלדעתי יש מקומות בהם לא שייך להציב נשים בתפקידים מסוימים". ראש אכ"א הבהיר, "אני לא אומר את זה מתוך ערכים אלא מתוך הצורך המבצעי של צה"ל. אני צריך נשים בהרבה מקומות אחרים בצה"ל, אבל זה לא ביחידות הקרביות".

האם האלוף, שהיה דובר צה"ל, דיבר בשמו של צה"ל? האם דבריו משקפים את עמדת הרמטכ"ל איזנקוט? אם שתי התשובות חיוביות, הגענו לנקודה חשובה, שבה צבאנו חוזר לשפיותו.

ב. לא יוצבו

מה ייעשה עם אנשי צבא, שאינם כשירים להצבה קרבית?

בהתאם להנחיות ג'ימס מאטיס, שר ההגנה האמריקני, משתדל הפנטגון לפטרם משירות, כיוון שבארצות הברית מדגישים כשירות קרבית של הכוחות. כלומר, חיילים, שמסיבות שונות לא הוצבו קרבית בשנים עשר החודשים האחרונים, יוצאו מהשירות.

בשנת 2011 כתבו כמה קולונלים במחקר של מכללת הצבא למלחמה, כי שיעור גדל של אנשי צבא אמריקניים אינם כשירים להצבה קרבית, וזה מכביד על הצבא. כתוצאה מכך, הם אמרו, צריכים להגדיל את סד"כ היחידות, כדי שיוכלו לעמוד במשימותיהן.

כ-14 אחוזים מסדר-הכוחות (סד"כ) אינם כשירים להצבה קרבית, אמר וילקי בוועדת הסנאט לכוחות מזוינים. המדובר בכ-286 אלפי חיילים בשלוש הזרועות, שבריאותם, בריאותם הנפשית, בעיות משפטיות וכושר גופני לקוי מונעים את הצבתם הקרבית. חלקם מיועדים לפיטורין, ואחרים יצטרכו להוריד משקל, לשפר את כושרם הגופני, ולקבל אישור רפואי להצבה קרבית, כדי להישאר במדים. יחרגו מהכלל הזה נשים הרות, או מי שילדו באחרונה, קובע רוברט ל' וילקי, תת-שר ההגנה למשאבי-אנוש ולכוננות, במזכר מדיניות לזרועות השונות. הוא מציין, כי שלושת שרי החילות יוכלו להחריג אנשים בעלי ערך מיוחד - כולל מי שנפצעו בפעילות קרבית.

ג. לחסל את "הדוכס"

במלחמה הקרה נתפס השחקן ג'ון ויין כאיום רציני על המשטר הסובייטי ועל הפצת המהפכה הקומוניסטית ברחבי העולם, ובעיקר באמריקה. לפיכך, הורה יוזף סטאלין, שליט ברית-המועצות, לחסלו. כמה חוליות חיסול נשלחו לרצוח את "הדוכס", כפי שנהגו לכנות את השחקן הנודע.

ספר חדש על השחקן הנודע טוען, כי סרגיי גֶראסימוב, בימאי סרטים סובייטי, סיפר בשנת 1949 לווין על הניסיון של הקג"ב לחסלו בפקודת סטאלין. פעם אחת הצליחו ויין וג'ימי גראנט, כותב תסריטיו, להשתלט על חוליית חיסול, והצליחו להעבירה לשירות הבולשת הפדרלית האמריקנית. הספר טוען, שניסו לחסל את ויין במהלך הסרטת הסרט, 'הונדו', במקסיקו (1953). צלף, שנפל בשבי במלחמת ויטנאם, סיפר, שנשכר על-ידי מאו טסה-דון, שליט סין הקומוניסטית, לחסל את השחקן בעת ביקורו ביחידות אמריקניות בויטנאם. ויין שוחרר, למורת רצונו, מגיוס במלחמת העולם השנייה, והתנדב להופיע בפני חיילים, כדי לטפח את המוראל ביחידות האמריקניות. הוא המשיך להופיע בפני חיילים בכל מלחמותיה של ארצות-הברית, עד מותו בסוף שנות השבעים.

סטאלין מת בשנת 1953, וניקיטה כרושצ'וב, יורשו, נועד עם ג'ון ויין בשנת 1958, וסיפר לו שביטל את ההוראה לחסלו, והתנצל על ניסיונות החיסול.

ויין, שידע על האיומים על חייו ועל סיכול הניסיונות לחסלו, סירב לקבל אבטחה של סוכנים פדרליים, לא סיפר על כך למשפחתו, ולא דיבר על כך עם איש. הוא עבר להתגורר בבית עם חומה גדולה סביבו. באותו הזמן כפילים, שהועסקו בהוליווד, והיו נאמנים ל"דוכס", הסתננו לתאים קומוניסטיים, כדי לסכל כל ניסיון להתנקש בחייו.

סטאלין לא היה הרודן היחיד, שניסה להתנקש בחיי שחקנים ובימאים, שהתנגדו לדרכו. רודנים אחרים ניסו לקנות בימאים ושחקנים, כדי שיוצגו חיובית. מועמר קדאפי, שליט לוב, הקים ערוץ סרטים, שישדר עבורו את הסרט האהוב עליו. לעומתו, קים ג'ונג-איל, שליט קוריאה הצפונית, הורה לחטוף בימאים ושחקנים, כדי שישחקו בסרטים כרצונו. בשיטה אחרת השתמשו בניטו מוסוליני וסדאם חוסין: הם הציעו הון תועפות לאולפני סרטים אמריקניים, כדי שיופקו סרטים חיוביים עליהם.

ד. אמירה אנטישמית פולנית

"היו פושעים פולניים, שעזרו לנאצים [בשואה], כשם שהיו אוקראינים וגם יהודים שעזרו להם", אמר מתאוש מורביצקי, ראש ממשלת פולין, בוועידת הביטחון במינכן, כשניסה להגן על חוק השואה החדש של פולין.

האמירה המקוממת מעידה, שפולין יוצאת מעורה להגן על החוק השערורייתי. תוך כך נשלפת אנטישמיות ישנה ומוכרת, שמטרתה לטהר את הפולנים מאשמת השתתפותם הפעילה בהשמדת יהודי פולין.

לפולנים יש כוונה להיטהר מאשמת השמדת היהודים. עקרונית, הם צודקים. מחנות ההשמדה היו גרמניים, למרות שהיו על אדמת פולין. אך הפולנים מתעלמים בכוונה מסיוע נלהב של בני עמם להשמדת יהודים ולרדיפתם. הפולנים רוצים לקבל פיצויים על מה שחוו במלחמה, תחת הכיבוש הנאצי, ובזמן הכיבוש הסובייטי. ובנוסף, הם יוצרים תשתית, שתמנע השבת רכוש יהודי לבעליו. לשם כך עליהם להעביר את האשמה לכולם - כולל יהודים - מבלי להכיר בחלקם בהשמדת יהודים בשואה ובפוגרומים ביהודים אחרי מלחמת העולם השנייה.

למרות חשיבותה של פולין, איננו חייבים להסכים לשיח שקרי, הנוח לפולנים, על מה שאיתרע ליהודים בשטחה במלחמת העולם ואחריה - גם אם יש מאחוריו חוק פולני.

ה. שקט

כשחוכמולוגים מתרוננים מהשקט בגבול הצפון, בגבול לבנון, או בגבול עזה, אני נזכר בשורה המדהימה של זאב ז'בוטינסקי, "... כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ ...".

ואכן, מדי פעם מתנפץ השקט, כדי להזכיר לנו את האמת על המצב.