דבריו האחרונים של ראש ממשלת פולין מתיאוש מורבייצקי, שכרך את היהודים לפשעי השואה, מצטרפים להצהרותיו הקודמות מאז שחוקק החוק שהפך למטבע לשון, "חוק הכחשת השואה" על -ידי הפולנים. האיש המייצג את מפלגת החוק והצדק הלאומנית נמצא במשרתו רק כחודשיים אבל הספיק להפוך לאיש המזוהה ביותר עם החוק שהתחילו קודמיו בקידומו ומעורר היום סערת רוחות כלל עולמית. מהופעותיו מתקבל הרושם כאילו הוא מתקשה בברירת מילותיו או שהוא נגרר לתוך הסערה מבלי דעת כיוון שהוא נוהג לאחר הכרזותיו להבהיר אותן לצד המתון והיותר קל לעיכול.
שלא בכוונה מי שהצית את הפרשה הזו היה הנשיא
ברק אובמה שבאביב 2012, במהלך טקס של הענקת מדליית החרות האמריקנית לאחר מותו לגיבור הפולני יאן קרסקי, אמר "מחנות המוות הפולניים" ועורר מיד את זעמה של ה
ממשלה בוורשה. אובמה מיהר להתנצל כי התכוון למחנות ההשמדה הגרמניים על אדמת פולין. הנושא קיבל עדיפות גבוהה עם עלייתה לשלטון בפולין של מפלגת החוק והצדק ב-2015 שכעבור שנה קיבלה את ההחלטה מעוררת המחלוקת. מטבע הדברים מתעוררת השאלה מדוע מוכנה עכשיו פולין לגרור את הנארטיב ההיסטורי לתוך המגרש הפוליטי שבמקרה זה איננו מוגבל בלבד לטריטוריה שלה אלא נוגע לרבים שחיים מחוץ לגבולותיה, אלה שחוו בעצמם את מוראות אותם ימים או שיודעים אותם מסיפורי אבותיהם וגם לאלה שחוקרים את התקופה ומתוודעים לעובדות כפי שהיו.
כמדומה שהגורמים נעוצים בנסיבות בהן מצאה עצמה פולין במלחמת העולם השנייה שאינן דומות לשום גורל של מדינה אחרת באירופה. בספטמבר 1939 פולין הותקפה בו-זמנית ממערב על-ידי גרמניה הנאצית וממזרח על-ידי בריה"מ - שתי השכנות שכבר חסלו את קיומה הריבוני כ-150 שנים קודם לכן. כאז גם עתה שתי המעצמות חלקו ביניהן את פולין ומחקו אותה מהמפה. הכובשים הפכו לשליטים. לעומת זאת בצרפת, נורווגיה או סלובקיה, שגם הן היו כבושות על-ידי הגרמנים, הם התירו את השלטון המרכזי בידי משתפי"ם מקומיים. גם מחנות הריכוז בצרפת הופעלו על-ידי המשתפי"ם המקומיים. חלפו עשורים עד שהמדינה והציבור הצרפתי הכירו בממדי שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים וכיום אין כבר מניעה לכנות את המחנות בשם המפורש, מחנות צרפתיים. לעומתה, בפולין הנסיבות הטראגיות של המלחמה גרמו לכך שאמנם המחתרת המקומית הייתה הרבה יותר גדולה ויותר פעילה, שתוף הפעולה עם הכובש הנאצי היה הרבה יותר מצומצם אבל ההרס והסבל היו גדולים לאין שיעור וכך גם הפשעים נגד היהודים. הדואליות הזו של המאבק המזויין נגד הכובשים מצד אחד ושל החיים בצלם מצד שני, היא שעיצבה במידה רבה את הנראטיב הפולני של ימי המלחמה.
במשך ארבעה עשורים של המשטר הקומוניסטי הנראטיב השלט בפולין היה שהנאצים רצחו ששה מיליוני פולנים מבלי להדגיש כי מחציתם היו יהודים. העם הפולני היה הקורבן. העובדה שיהודים היו קורבנות גם של פולנים נחשפה לראשונה בספרו של יאן גרוס "שכנים" שראה אור ב-2001 ובו תיאור קשה של רצח היהודים על-ידי שכניהם הפולנים בכפר ידוובנה בקיץ 1941. הסיפור זיעזע את הציבור הפולני ועורר גלי הדף ברחבי העולם. בהדרגה נחשפו אירועים דומים בהם הסתבר כי השנאה ליהודים, שמעולם לא הייתה כבושה לחלוטין, בלטה באותם ימים באזורים הכפריים של פולין. מאז פורסמו מחקרים חדשים העוסקים בפרק הכאוב של יחסי יהודים פולנים בשנות מלחמת העולם השנייה, בהם מי שמחזקים את הקו של גרוס ואחרים העומדים על הנראטיב הפולני שלא היו מקרים כאלה או שמספרם היה קטן.
הדיון ההיסטורי הזה הוא שהוביל לחוק הפולני שמבחינת מבקריו הפך מיד למסע רגשי ואסוציאטיבי שכל כולו ממוקד בנסיונות לסכלו. הטענה כלפי הממשלה בוורשה היא כי לא ניתן לשנות את הסיפור ההיסטורי המוכח וכל נסיון כזה נדון לכשלון. אלא שגישה זו, עם כל כוונותיה הכנות, היא בעייתית כיוון שהתערבות בחקיקה ראשית של מדינה זרה איננה עניין של מה בכך. אבל נניח לצורך הדיון כי הביקורת העולמית מצליחה ובוורשה משתכנעים לתקן את החוק. אז מה תהיה התוצאה? אומנם איש לא יואשם עוד כי הוציא את שמה של פולין לרעה ולא יהיה צפוי למאסר וההיסטוריונים ימשיכו במלאכתם כמקודם. אלא שאז סביר שבציבור הפולני יימצאו גורמים שלא יקבלו זאת בעין יפה ויראו במעשה כזה התקפלות בפני לחץ חיצוני - ובראשו הכוח היהודי הכלל עולמי המוכר מימים עברו - והאנטישמיות הפולנית הישנה והרעה שבידוובנה ודומיה הייתה רצחנית, תרים שוב את ראשה.
האסון הגדול
את הניצנים הראשונים כבר ראינו בתקופה האחרונה. לא מדובר אומנם בפוגרומים קטלניים שהתרחשו בפולין לפני ואחרי מלחמת העולם, לא בפגיעות במוסדות יהודים פעילים הפזורים בכל רחבי המדינה וגם לא בפגיעות פיסיות במי שעוסקים או מזוהים עם יהדות. כן ראינו הפגנות צעקניות עם מועלי יד, ציורי גראפיטי נאציים וגם קריאות נגד יהודים. אירועים כאלה מתרחשים כידוע גם במדינות אחרות אלא שפולין קיימת בזכרון הקולקטיבי כמקום בו התרחש האסון הגדול ביותר של העם היהודי ומכאן הרגישות כלפיה.
בחודש מארס הקרוב יציינו בפולין, ויזכירו ודאי גם בישראל, יובל שנים לגירוש האחרון של שארית יהודי פולין שסיים את נוכחותם בה אחרי 1000 שנים. "אירועי מארס 1968" ידועים לשימצה כשיאה של מערכה אנטישמית ארסית של המשטר הקומוניסטי, שהחלה שנה קודם לכן במהלך מלחמת ששת הימים, וצריכה להיחשב כאירוע מביש בתולדות יחסי פולין ויהודיה בהיותו מעשה ידיה של הממשלה הריבונית בוורשה שהאשימה את היהודים בתחלואיה הפנימיים כפי שעשו גדולי שונאי ישראל לאורך כל ההיסטוריה היהודית.
למדינת ישראל יש סיבות מדיניות, כלכליות וביטחוניות טובות לשמר יחסים טובים עם פולין. בניגוד לדעת הקהל השלילית ברובה הדורשת מעשים ולא רק דיבורים, הממשלה הלאומית בירושלים לא ממהרת להחזיר את השגרירה ולבטח לא לנתק את יחסיה עם וורשה. ייתכן שאילו פעלה, ומוטב כמובן בשקט, אפשר והייתה משפיעה על נוסח החוק. אלא שהיא לא עשתה דבר לא לפני ולא אחרי שממשלת פולין אישרה את החוק באוגוסט 2016. שלושה חודשים מאוחר יותר אירח
בנימין נתניהו את ראשת ממשלה פולין ביאטה שידלו ושריה בירושלים והעלה על נס את הידידות ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות. אף מילה על החוק. רק לאחר אישורו בסיים הפולני הוציא נתניהו הודעה קצרה ולא מחייבת על החוק. בדרך זו הוא מתנהל מאז ועד היום.
בעוד חודשיים, ביום השואה והגבורה יציינו ברחבי העולם ובישראל 75 שנים לפרוץ מרד גטו וורשה. כל מי שמטיפים להנמיך פרופיל עם פולין ואפילו לנתק את הקשרים עמה, לא יהיו מסוגלים להציע תחליף למצעד החיים באושוויץ ולביקורי הנוער במחנות ההשמדה. כפי שלא ניתן למחוק בהינף קולמוס את ההיסטוריה שהייתה כך אי-אפשר למחוק את שרידיה בשטח. פרק כואב מאוד של העם היהודי קבור במקומות שונים ברחבי פולין ומוטל עלינו לא להפקירם.
