לֹא לָמַד לֶקַח

עֲמָלֶק חוֹזֵר בִּדְמוּת הָמָן שֶׁגּוֹרָלוֹ שָׁכַח

וּמִתְּבוּסַת אָבִיו מוֹלִידוֹ לֹא לָמַד לֶקַח

מוֹסִיף לְהַכּוֹת מְהַמַאֲרָב בְּמַעֲשֵי רֶשַׁע

וּמֹותִיר עַמּוֹ כִּבְשַׂר תּוֹתָחִים חַסְרֵ יֶשַע

וּבְכַך מוֹסִיף חֵטְא עַל פֶּשַׁע

וְזֶכֶר עֲמָלֶק לֹא נִמְחָה וְשׁוּב בַּזִּירָה מְכַכֵּב

אוֹרֵב כְּמִנְהָגוֹ לַנֶחֱשָלִים וְאַחֲרֵיהֶם מְזַנֵב

לוֹבֵשׁ צוּרָה וּפוֹשֵט צוּרַה כְפַתְחְ אוֹ חָמָס

וְנוֹהֵג כְּבֶן הַמְּדָתָא שֶׁתָּלוּהוּ עַל עֵץ בְּפָרָס

הוּא נוֹהֵג כְּעָנָק בְּעוֹדוֹ נָנָס

בְּעוֹד מֹשֶׁה גְדוֹל נְבִיאֵי יִשׂרָאֵל מְחוֹקֵק

וּבְמִצְווֹת תּוָֹרה קַלָה כְּבַחֲמוּרָה מְדַקְדֵק

מוֹפִיעַ לוֹ"הַשָלִיח"מִיּוֹשְבֵי מִדְבַר לְבַשֵּׂר

בְּתִתּוֹ לְשׁוֹפֵךְ דַּם אָדָם נָקִי בִּשְמוֹ הֶכְשֵׁר

וּ"בִגְבוּרָתוֹ" זוֹ הוּא מִתְפָּאֵר


ושכנתי בתוך בני ישראל

אמירה זו באה בסוף פרשת תצווה, להזכיר לבני ישראל כי הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, וצוה עליהם באמצעות משה להקים משכן שבו יקריבו הקורבנות: ועשו לי "מקדש" ושכנתי בתוכם (תרומה כה/ח) כדי להִוָּעֵד בו (אלוהים) לבני ישראל ונקדש (המשכן) בכבודי. הקב"ה אומר למשה: "לְשָׁכְנִי בתוכָם אני ה' אֱלֹהֵיהֶם" (כט/מו). בעוד בפרשת תרומה נאמר: וידבר ה' אל משה לאמור (תרומה כה/א) בתצוה לא נזכר שמו של משה למרות שהקב"ה מדבר אליו באמרו לו: וצפית, ויצקת, ועשית, והבאת, ונתת, וחברת, והקמת. הפרשה מתחילה ב-ואתה תצוה (כז/כ) בלי להזכיר שם משה בכל הפרשה בעוד שם אהרן נזכר. כמובן שה' מדבר אל משה, אך יוצר אצל הקורא תחושה כי הקב"ה לא רצה להזכיר שם משה. לא נמצאה בדברי הפרשנים התייחסות לכך. אף על-פי כן ברור כי משה מסמל התורה ואהרן מסמל העבודה. וחוזרת התמיהה מדוע התורה נותנת מעמד מועדף ורם יותר על פני הבכור, כאמרו כאן משה מועדף על אהרן כעושה דברו של הקב"ה, כולל קירוב אהרן אחיו לתת לו מעמד שנאמר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... לכהנו לי (כח/א) וזאת כדי לתת לאהרן מעמד רם הקרובה למעלת משה, וגם מפני ש"כח התורה" גדול מ"כח העבודה" (עבודת הקדש), כבר דובר על העדפת הצעיר על פני הבוגר החל מ"יצחק על פני אחיו ישמעאל" ו"יעקב על פני אחיו עשו", ויוסף על פני אחיו, כולל "אפרים על פני אחיו מנשה". מכאן שתורה מחשיבה את מעשיו וביצועיו הטובים של אדם שמרוממים אותו.

פרשת תצווה-זָכוֹר והעיתוי

סמיכות פורים שחל בי"ד באדר מהוה סיבה לקריאה שלושת הפסוקים האחרונים י"ז, יח,יט שבפרשת כי-תצוה שזה לשונם: זכור את את אשר עשה לך עמלק... ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע... והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ובהפטרה (שמואל א/טו) מובא ספורו של שאול המלך שלחם נגד אגג מלך עמלק בסמוך לפורים (להזכיר כי המן מזרע אגג היה שנקרא "המן האגגי"). כפי הנראה זה מקרה שצאצא עמלק מצאו להם מקום מושב בפרס, היא אירן של ימינו, שמנהיגיה הנוכחיים אִמְצוּ את שנאת ישראל מעמלק מ-אגג ומצהירים כי מטרתם היא להשמיד ולאבד את ישראל כפי שרצה לעשות זאת המן הרשע, אלא שהם לא קוראים את סיפור המן עד סופו כולל עושי דברו. אנו גם רואים שמנהיגה של פרס דאז אחשורוש ועמו, לא שנאו את ישראל וכורש אף אהד את ישראל בשלחם אותם להקים את המקדש השני יש להניח כי העם באירן דהיום אינו שונא את ישראל ויש גילויים שמעידים על כך. נשוב אל מלחמת שאול בעמלק, שם נאמר: ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן... שאול המלך חס על אגג העמלקי ולא עשה כאשר צוה אלוהים לעשות: מחה את זכר עמלק. ועל כך נאמר: "המרחם על רשעים מתאכזר על צדיקים". שמואל הנביא נזף בשאול המלך בהפירו מצות אלוהים באמרו לשאול: מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ומשתפס שאול בכנף מעילו של שמואל כמתחנן נקרע המעיל, ושמואל אמר לשאול המלך: קרע ה' את מַמלִכוּת ישראל מעליך היום ונתנה לרעך (דוד) הטוב ממך. שמואל הנביא לא הסתפק בכך הוא נגש לאגג העמלקי בפני עם ועדה לפני ה' בגלגל, שסף את גרונו באמרו לו: כאשר שכלה נשים חרבך כן תִּשְׁכַּל מנשים אמך. ניתן לומר ממה שהתרחש כי יש חטאים שנסלחים כפי שראינו זאת בפרשת כי-תשא בחטא העגל שם ישראל חטא חטאה גדולה כלפי אלוהים, ואלוהים קבל חֲרָטַת ישראל משפנה משה אל אלוהים ואמר לו: ועתה אם תשא חַטָּאֲתָם ואם איִן מְחֵנִי נָא מִסּפְרֶךָ אשר כָּתַבְתָּ (כי תשא לב/לב) אלוהים מוחל לישראל, אך בעמלק שפגע בבני ישראל, על זה ה' לא מוחל, ויתכן שיש קשר בין אי-הזכרת שם משה בפרשת תצוה לאמירה מחני נא מספרך: בכך נהג משה כמנהיג עניו ולא כמי שאומר אני ואפסי אין. כמנהג מנהיגים שאומרים: שופוני יא נאס (תרגום חפשי היי אנשים הביטו וראו אותי כאומר אין עוד כמוני).

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

יש הסוברים כי אי-הזכרת שמו של משה בפרשת תצווה בהקשר למשכן לכליו ולעבודת השם בו, נועדה לרמוז לנו שהמצוות שמובאות בתצוה עתיד לקיימן שלמה שהוא עתיד לבנות את בית המקדש ולא אביו דוד המלך למרות שמדוד המלך עתיד לצאת משיח ישראל. למרות זאת לא נתן אלוהים לדוד את מלאכת הקמת המקדש. כפי שאנו רואים קורה עם משה בפרשת תצוה ששמו לא נזכר. המסקנה היא כלשון הפתגם הערבי: אִל כִּבְרָה לָאַלָּה, דהיינו:"הגדולה לאלוהים" כי רק האלוהים גדול ויחיד ואין גדול כה' כי הרי האדם הוא יציר כפיו של האלוהים, לכן אל יתהלל ויאמר אין בִּלְעֲדַי כי הרי סוף אדם חשוב אשר יהיה, לשוב לאדמה ורק במעשיו יזכר. כי על כן המסקנה מאי הזכרת שם משה בתצוה למרות שאנו מיחסים את התורה למשה באמרנו: "תורת משה" שם משה לא נזכר בתצוה כמסר לאומרים: אני ואפסי אין. למרות שמשה כתב את התורה, נאמר כי עשה זאת מפי האלוהים. לאחר שֶקִבְּלָ משה את התורה הוא מְסָרָהּ ליהושע כפי שהיא ולא הוסיף ולא גרע ממנה אפילו קוצו של יוד. עם קבלת התורה על-ידי משה, החל לבאר אותה. בכל זאת נשאלת השאלה מדוע הפרשה מקדישה 43 פסוקים לבגדי הכהנים, החל מהעלייה לתורה של כהן עד לאחר עלית ישראל, בהם מתוארים כל פרט ופרט בבגדי אהרן הכהן והכהנים בכלל? גם על זה אומר הפתגם: לבוש אדם הדרו, וזה דומה לפתגם הערבי העממי שאומר: כּוֹל מָה תִּשְׁתִהִי נַפְסַךְּ ואִלְבֶס מַלְבּוּס אִנְ-נַאס (תרגומו: אכול מה שתתאוה נפשך וּלְבַשׁ לְבוּש בני אדם). דברים אלה גם מסבירים מדוע היה צורך להקדיש פרשה כמעט שלמה לבגדי הכהן הגדול? והתשובה היא שבגדי הכהן הגדול ובגדי הכהנים בכלל כולל אבני הָחֹשֶׁן, מהווים סמלים לעבודת האלוהים - עבודת הַקֹדֶשׁ, כגון הַקָרְבָּנות. זה פולחן וטקסים שהעם היה מורגל בהם. אנו נוטים לזלזל בצורך בקיומם כי אלה מנהגים מיושנים בלתי מובנים ובלתי מוצדקים, והרי אנחנו מקימים שורה של צִוּוּיִים מאז אברהם אבינו עד ימינו המהווים נושאים לחלוקי דעות בקרב העם: כגון ברית המילה, או הגיור כהלכה, או איסור נשואי כהן וגרושה, דיני ממזר והמשתמע מכך, טקס הנשואים על-פי דת משה וישראל. רבים החולקים על החליצה והצורך בה בימינו. מצד שני אלה המבטלים בהינף יד כל האיסורים וההיתרים שנזכרו, הם אינם מבטלים את המדים שעל החייל ללבוש, את ההצדעה, את העמידה דום את טקס הנפת הדגל, את ההשבעה ליד הַכֹּתֶל, את הדרגות על הכתפיים, את הגלימה שעל השופט ועורך הדין לשים עליו, או את הפאה הנוכרית שהלורדים שמים על הראש בשבתם בפרלמנט או בבית המשפט. ועוד סמלים וטקסים רבים דומים. הסבר הגיוני לקיום המצוות, מקורו בצורך לקים סדר ומשמעת, צורך עתיק יומין שלא עבר מן העולם וקבל ביטוי כאשר בני ישראל אמרו: נעשה ונשמע. ולא נשמע ונעשה. ללמדך לקבל את מצוות התורה כפי שהן. כשם מקבלים אנו התנהגות ולבוש המקובלים בימינו, זאת כדי שלא יהיה: כל אדם הישר בעניו יעשה. המסקנה שיש לקים מסגרת מחייבת, אף אם לא נראית הגיונית, הרהר וחשוב אבל עשה. רש"י אמר: "זאת חקה" כמשיב למקטרגים מקרב אומות העולם על כך וכי חֻקָּה משנחקקה לא ניתן לשנותה כחוק רגיל. אם יש מקום להרהור בעניין זה, ההרהור צריך להיות כלפי הממונים על קיום ההלכה, הכללים, והטקסים שמנינו, לבין ההלכה עצמה. לעתים בעלי הדעה, שלא במתכון, גורמים לכך שאחרים יראו בהלכה נטל ומרחיקים אותם ממנה במקום לקרב אותם אליה. לפיכך כל דיבור וכל אמירה חשוב דרך אמירתה. לכן כשיש יד אחת מרחיקה יש גם יד מקרבת. לעשות שימוש ביד המקרבת עדיף.

הָבָה נָרִים קוֹלֶנוּ אֶל עַל קוֹל עָם חָפְשִי שֶׁנִּגְאַל

וּלְכֹל בָּאֵי הָעוֹלָם נֹאמַר נִהְיֵינוּ לְעָם עוֹד בַּמִּדְבַר

וְהַדְּבָרִים שָׁם נִשְמְעוּ צָלוּל וְהָיוּ לְתוֹרָה שֶׁבָּהּ הַכֹּל כָּלוּל

וּלְכֹל מִנְהָג נִמְצָא לוֹ יִסּוֹד בַפְּשָׁט בַּדְרָשׁ וְגָם בַּסּוֹד

גָּם אֵין בָּהּ אֲמִירָה לָרִיק לְרַבּוֹת צַו אוֹ מִנְהָג עָתִיק

לְפִיכַךְ בֶן אָדָם צֵא חֱשׁוֹב וְדַע לִמְצוֹא לְאָן הָרוּחַ תִּשּׁוֹב

וּבְכַךְ נִלְמַד וְנַחְכִּים הֵיטֵב וְנֵדַע אֵיך חִלּוּקֵי דֶּעוֹת לְיַשֵּׁב

נֵדַע גָּם אֶת מַחֲנֶנוּ לְטָהֵר מִתְּאֱוֵי בֶּצַע וּמִכֹּל שֶׁרֶץ אָחֶר

כִּי זֶהוּ סוֹד קִיּוּמנו כְעָם כִּי עַל עֲרָכִים אֶלֶּה עַמֶּנוּ קַם

לִהְיוֹת שׁוֹנִים מִן הָאֻמּוֹת בְלִבֶּנוּ יֵשׁ ירְאַת אֵל הַנֶּקָמוֹת

וּבְכךְ נְפַלֵּס דַּרְכֶנוּ הֵיטֵב וְנַצְלִיחַ דַּרְכֶּנוּ הֵיטֵב לְחַשֵּׁב