מערכת בתי המשפט היא אחת העמוסות ביותר בישראל. ריבוי ההליכים מקשה על ניהול יעיל וצודק. תובעים/נתבעים ומבקשים/משיבים מקבלים בקושי את יומם, אם בכלל. שופטים רבים מפשלים. הם לא עומדים בעומסים, הליכים מתגלגלים במשך שנים, הצדדים ניזוקים. דוגמאות לא חסרות. אחת הידועות, בהן טיפלנו ב-News1: פרשת מילומור-לנדקו - הנושים מחכים לכספם כמעט 10 שנים. והדרך עוד ארוכה. ובית המשפט אינו נזעק לברר כדבעי מה רב-חלקם של הנאמן ובא-כוחו בעוולות נגד הנושים.
במקרים חריגים, לוקה השופט בעצמו בסחבת מטרידה, ונגרר לעיתים גם להחלטות המעלות שאלות. הדבר בא-לידי ביטוי במיוחד בתיקים בהם בית המשפט ממנה מנהל מיוחד, נאמן, מפרק, כונס נכסים וכו'. הגורם שמונה אמור לשמש זרועו הארוכה של בית המשפט. בפועל, הפיקוח על תפקודו נמוך ביותר, אם בכלל. גם כונס הנכסים הרשמי אינו עושה באופן מוגבל ביותר. כן-כן, העומסים גדולים והעדר תקציבים מקשה על גיוס כוח אדם נוסף. במקרים רבים שהובאו לידיעתנו במשך השנים נמצא כי הגורם שמונה, אם ביוזמת בית המשפט ואם לפי הצעת הנושים, זוכה להגנה מוחלטת וכמעט אוטומטית מבית המשפט. גם כשצריך להציג שאלות קשות, ולעיתים אף לקיים דיון מהותי בשאלה: האם להדיח את המנהל/הנאמן מתפקידו בגלל פעילות לקויה ו/או
ניגוד עניינים אסור ופסול.
כזה הוא המקרה שלפנינו: תיק פש"ר 49829-11-12, המתנהל בבית המשפט מחוזי מרכז. השופטת הדנה בתיק היא עירית וינברג-נוטוביץ'. הנאמנים (המנהלים המיוחדים) הם עוה"ד
ארז חבר מתל אביב, שהוא הדומיננטי בתיק, ועו"ד אשר אקסלרוד מירושלים. עשרות בקשות שהוגשו תקועות. פשוטו כמשמעו. אחת הדוגמאות: בקשה שהוגשה על-ידי חברת טרקס אחזקות בע"מ (אחת הנושות העיקריות בתיק זה) לפיטורי הנאמנים. הבקשה הוגשה במאי 2016. אולם למרות חלוף הזמן, הבקשה טרם הגיעה לשלב ההתחלתי של הדיון. ומי שחוסם קיום דיון מהותי הם לא אחרים מאשר הנאמנים עצמם, והשופטת הדנה בתיק, שמשתפם עימם פעולה - אם במחדל, ואם בהימנעות מכוונת מקבלת החלטות.
בקשה נוספת הוגשה על-ידי חברת מולטי גרין (2000) בע"מ שהינה אחת הנושות בתיק. החברה הגישה תביעת חוב בסך 11 מיליון ש"ח עוד באוקטובר 2013. התביעה מבוססת על הסכם. החייב אישר את החוב, אם כי טען כי חלק ממנו שנוי במחלוקת. דא-עקא, בחלוף ארבע שנים התברר כי נפקד שמה של החברה מרשימת תביעות החוב שהגישו הנאמנים לבית המשפט. עו"ד ארז חבר שנדרש להגיב לבית המשפט, מסר ביום 01.02.18 כי חברת מולטי-גרין לא הגישה תביעת חוב וכי היא בכלל לא נושה ולא מגיע לה מאומה.
הודעת הנאמן אינה נכונה, אם לנקוט לשון המעטה. בידי מולטי-גרין הוכחות חד-משמעיות גם לכך שהיא הגישה תביעת חוב (קיים אישור ממשרד עו"ד ארז חבר על קבלת תביעת החוב!), וגם על-כך שהיא ניהלה עם משרדו של עו"ד חבר מגעים בתיק במשך שנים, ובא-כוחה אף נפגש עמו במהלך ההליכים.
הנאמן עו"ד ארז נדרש והשיב לבקשה הנ"ל, וזאת במסגרת תגובתו לבקשת מולטי-גרין לפטרו מתפקידו בגין אי-סדרים בתיק. במקום להשיב עניינית ולהתמודד עם הטענות, הגיש עו"ד חבר בקשה לחייב את מולטי-גרין למסור פרטים בעניינה, מבלי שהציג הסבר משכנע. ומה עשתה השופטת וינברג-נוטוביץ'? כמעט מאומה. במקום להכריע האם נכונה טענתו של הנושה, לפיה הנאמן מסר תגובה כוזבת לבית המשפט, נמנעה השופטת מביצוע עבודתה. בנסיבות אלה מוצאים עצמם הנושים, ובראשם אילן הופשטטר, חברת גנותר ועוזי שאבי, הפועלים לשיטתם לחשוף את השחיתות של עו"ד ארז חבר בתיק זה, בפני שוקת שבורה.
חמור מכך. מתברר, כי השופטת לא מתקנת דרכיה על-אף הערותיו של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט (בדימ.)
אליעזר ריבלין. בהחלטתו מיום 20.04.17 בתלונה שהגיש אילן מקס הופשטטר, שקבל על הימנעות השופטת ממתן הכרעות במועדן, מצא הנציב חלק מהתלונה נגד השופטת וינברג-נוטוביץ' כמוצדקת, וכתב:
-
"שומה על בית המשפט ליתן החלטה מנומקת בבקשה המונחת לפתחו, לא כל שכן שעה שנראה לו, כי מדובר בבקשת סרק. שעה שהכנ"ר חוזר ונמנע מהגשת תגובות, על בית המשפט לאחוז באמצעים על-מנת להביא להגשת התגובות, ובכלל זה השתת הוצאות במקרים הראויים, או מתן החלטה בהעדר תגובה. בעניין זה מצאתי את התלונה מוצדקת".
ההליכים בתיק הפש"ר הנ"ל מתנהלים באופן לקוי ובעייתי, כאמור. נזכור נא, המדובר בהליכים אזרחיים. הנושים הם בעלי העניין המרכזיים בתיק זה. בית המשפט נועד לשרתם. למרות זאת, נמצא כי השופטת נעתרת פעם אחר פעם לבקשותיו של הנאמן עו"ד חבר, ומקיימת דיונים חסויים ובלא פרוטוקול כדבעי.
בינואר 2018, לדוגמה, התקיימו שני דיונים חסויים בתיק. הוגשו לשופטת דוחות חסויים שבעטיים היא עיכבה את ההליכים בתיק. הנושים לא קיבלו דיווח על שהתרחש ועל העילה להטלת חיסיון בהליכים שהתקיימו בפניה, לפי בקשתו של עו"ד חבר. השופטת אף נמנעת במשך תקופה ארוכה מלקיים דיון בטענות הנושים נגד הנאמנים, הזוכים, כאמור, להגנתה. וכך יוצא שהטענות החמורות נגד הנאמן אינן מוכרעות, והוא ממשיך בתפקידו, כאילו כלום, ומושך שכר טירחה המעשיר עוד ועוד את קופתו האישית.
