היֹה היה מלך שפניו היו כְּעוסות/ הוא לא ידע להיות נחמד/ לא היה מה לעשות. / כל מי שניגש אליו, נחרד כל כך/ שעזב את הכל ומיד בָּרח. / כשהמלך רכב על סוסו בעיר/ איש לא בֵּרך אותו וקרא לו שִיר/ כולם נמלטו אל צד הרחוב/ כי מבטו של המלך היה לא טוב/ הוא תמיד היה נִרגז ורוֹגן. / ממש לא נִסבל, וגם לא הוֹגן.
הוא קרא לקוסם שלו, הקוסם אמודַאי/ לכשֵף את כולם בְּשקט בחשַאי/ שֶכולם מעכשיו יהיו אליו נחמדים/ ולא יברחו יותר לצדדים,/ שיאמרו לו 'שלום אדוני המלךְ'/ ולא יברחו אל שולֵי הפלךְ. /הקוסם הסכים, אך הציב תנַאי/ תנַאי של הקוסם אמודַאי. / "אני אשים על פניךָ מסכה מיוחדת/ ואסור לך להסירה מבוקר עד רֶדת"./ בלית ברירה המלך קיבל את התנַאי/ ועל פניו הרכיב מסכה הקוסם אמודַאי.
זו הייתה מסכה שֶל פני המלך מַמש/ אך הַפּנים היו חייכניות, מתוקות מִדבש./ כל מי שראה את המלך הופתע שהמלך מחייך באוֹרה/ ומיד חייךְ אֵליו בחזרה./ בָּרחובות כולם קראו "שלום אדוני המלךְ"/ הִתקבצו מכל צד, מכל פלךְ/ לברך אותו, להלֵל ולשבחַ/ כּי אור על פניו וחיוכו זורחַ.
כעבור חודש הגיע הקוסם אל המלך להסיר את המסכה/ והמלך חשש שמעכשיו יחזרוּ העצבנות והחשֵכה./ אך התברר שֶהמלך כל כך הִתרגל לחִיוכים/ שגם כאשֶר הֵסירו ממנו את המסֵכה, הוא לא הפסִיק לחייךְ בַּדרכים./ מאז אהבו אותו כל הנְתינים/ ורק הוא ידַע שזה קָרה בִּזכות המַסכה על הפָּנים.
