אדישות וסילוף

יש מאין

התנועה הציונית לא עסקה בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה – למרות שכיום מנסים ליצור יש-מאין, ולהראות שפעלה בתחום. יצחק גרינבוים, יו"ר ועדת ההצלה, התנגד להוציא כספים ציוניים למען הצלה. גם בן-גוריון ומשה שרת לא ראו צורך בהצלת יהודים, אלא תלו את יהבם בסיום המלחמה, כפי שטען הנשיא פרנקלין דילאנו רוזוולט.⁷ לפיכך, יצר הממסד הציוני – גם באמצעות יד-ושם ועל-ידי היסטוריונים-מטעם – מצג-שווא, שלא היה אפשר להציל יהודים בשואה. כאמור, יואל והנזי ברנד הפריכו זאת בבודפשט, וכאמור קיים התקדים הסלובקי; ואלה רק שני מקרים מוצלחים, שאזכיר כאן.
כיוון שנכתב לא-מעט על קסטנר, ודמותם של יואל והנזי ברנד עומעמה בזדון, לא ארחיב בעניין קסטנר, אלא אספר כיצד הכשיל הממסד הציוני את שליחות יואל ברנד לטורקיה במאי 1944 – עוד הוכחה לכך, שהיו יכולים להציל יהודים, לו רצו בכך.

יואל והנזי דנו עם אדולף אייכמן – כנראה, בהסכמת היינריך הימלר – באפשרות לשחרר אלפי יהודים תמורת תשלום נכבד לכיסיהם של הנושאים-והנותנים, תמורת משאיות, או תמורת משאבים, שהיו חיונים לכלכלת המלחמה של הרייך השלישי ("סחורה תמורת דם"). יכול להיות שהנאצים כבר הבינו, שהפסידו במלחמה, וחיפשו לעצמם מקור להתעשרות, או אליבי. כדי לקדם את העסקה, יצא יואל ברנד לאיסטנבול.⁸ הנזי ובניה הקטנים, מיכאל ודניאל, נותרו בבודפשט כבני-ערובה לשובם של אביהם לגוב האריות.

התנאי לעסקה המופרכת היה שלא תיוודע לבריטים, שעשו כל מאמץ להצמית עלייה ארצה, לבקשת הערבים. יתר על כן, כלפי חוץ, מנע כביכול השלטון הנאצי, לבקשת חאג' אמין אלחוסיני, המופתי של ירושלים, עליית יהודים מאירופה הכבושה לארץ-ישראל, והעדיף להעבירם לשוויץ, או למדינות ניטרליות אחרות.

לכאורה, לא היה סיכוי לעסקה, כיוון שבעלות-הברית התנגדו לעצם הרעיון שגרמניה הנאצית תקבל משאיות, או חומרי-גלם חיוניים, שיסייעו לה במלחמתה. באושוויץ הושמדו מדי יום כ-12 אלף יהודים הונגריים. כלומר, כיוון שזו הייתה המחצית השנייה של שנת 1944 – כשנה לפני סוף מלחמת העולם – בראייה לאחור אנחנו יודעים, שכל דחייה בהשמדה, או השעייתה, משמעה היה הצלת חיי רבים. כדי להרוויח זמן, היה על ברנד ליצור מצג-שווא של משא-ומתן מתמשך עם גורמים שונים בטורקיה ודרכם אל העולם הגדול ולעולם היהודי. כלומר, המטרה האמיתית של ברנד הייתה להרוויח זמן. גם חלק מהבכירים הנאציים, שעורבו בשליחותו, רצו בהצלחתה, או למצער להרוויח זמן (כלומר, לא להצהיר על כישלונה).

חיים ברלס, ראש המשלחת הציונית בקושטא, ואנשי המשלחת חיכו לברנד ולבאנדי גרוס, שליווהו, בשדה-התעופה של העיר, ונעלמו ברגע שראו את שניהם יורדים ממטוסם. ההבטחות לסדר לברנד אשרה לטורקיה נגוזו, והאשרה הושגה רק בסיועו של יהודי מקומי. ברנד נפגש עם כמה גורמים ציוניים, שלבסוף הסגירוהו לבריטים, שאסרוהו בסוריה, ובמהלך מאסרו פגש את משה שרת, ועדכנו. המידע, שקיבל ממנו שרת על ההשמדה, לא הפך למדיניות ציונית להצלת יהודים, אלא אבד בתוהו. ברנד סירב לחזור לבודפשט בידיים ריקות, כפי שרצו ברלס ומשלחתו. את סירובו מציגים כפחדנות של האיש, שדן עם הנאצים בלא-מורא, וסיכן את נפשו בפעולות הצלה. לעומת זאת, לחצו הבריטים, שישוב לבודפשט – מתוך הבנה, שכישלון שליחות ברנד תפטור אותם מהצורך לקלוט יהודים בארץ-ישראל.

מי שסבורים, שטירוף מערכות מלווה את מעשינו רק מקום המדינה, יוכלו לראות, שמקורותיו ותיקים למדי במקומותינו. שליחות ברנד עלתה בתוהו, ועשרות אלפי יהודים שילמו על כך בחייהם – כיוון שבתנועה הציונית לא ראו את חשיבות ההצלה, ובמקומה מספרים אגדות ומעשיות על קומץ צנחנים, שהגיעו בתעוזתם לאירופה הכבושה.⁹

איני מזלזל כלל בצנחנים, אך אני מחפש בשליחותם את יסוד ההצלה, והוא חסר כמעט לחלוטין.¹⁰ עיקר פעילות הצנחנים נועדה לשרת מטרות בריטיות, וקשה להגיד שהוכשרו כיאות גם למשימות הללו.¹¹ הצנחנים נועדו להפעיל קשרים בתנועה הציונית (שהייתה מפולגת מאוד על בסיס מפלגתי). גם במהלך השואה, בקהילה היהודית בהונגריה היה לתנועה הציונית מעמד נחות למדי, למרות שד"ר הרצל היה הונגרי. הצנחנים צנחו ביגוסלאוויה דאז (כיום – קרואטיה), והתקבלו על-ידי פרטיזנים יוגוסלאוויים, שחלקם היו סוכנים כפולים. כך, נודע לשלטונות הונגריה על הגעתם, ושלושת הצנחנים – חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי – נאספו בזה אחר זה על-ידי משטרת הונגריה. סנש, כידוע, נשפטה, והוצאה להורג על-ידי ההונגרים. את פלגי ואת גולדשטיין העבירו ההונגרים לידי הגרמנים. גולדשטיין נעלם במחנה הריכוז אורניינבּוּרג; ורק פלגי שרד בכלא הגרמני, ועלה ארצה.

פרשת ברנד הייתה יכולה להסתיים בהפי-אנד, לו החליטו הברנדים, אחרי המלחמה, להישאר באירופה, או להגר לארצות-הברית, כפי שרצתה הנזי. הם עלו ארצה, וכך הסתיים סיפורם בכי רע. הנזי ברנד העריכה, שמי שהצילו במהלך המלחמה יישאו טינה כלפיהם על שקרוביהם לא ניצלו, והממסד לא יאהב את מעשיהם, שמדגישים את אפסותו. הנזי צדקה מאוד. בעוד שקסטנר טוהר (באמצעות דוח, שכתב על השגיו), והפך לפקיד בכיר, לעורך העיתון אוּיקֶלֶט בהונגרית ולמועמד מפא"י לכנסת – עבדה הנזי ברנד בעבודות זוטרות, ובעלה היה רוב הזמן מובטל. יואל החריף את מצבו כשהעיד במשפט בגרמניה על מגעיו עם אייכמן ועם חבר מרעיו, ופרסם זאת אחר כך כספר (1956) – גם בעברית.¹²

סיפורם של הברנדים מקעקע את המיתוס הציוני, שהממסד הציוני עשה כמיטב יכולתו להציל יהודים בשואה. הברנדים העידו במשפט קסטנר רק בלחצו של עו"ד תמיר, ואין פלא שבמשפט אייכמן ניסו להתעלם משניהם. לממסד הישראלי לא היה נוח עם עדויותיהם, והוא מנסה להתעלם מהן, או להכחישן. כשהעזו להעלות על הכתב את זיכרונותיהם, דאגו לדחוק אותם לקרן-זווית. גורל הברנדים בארץ מלמד היטב על כוונות הממסד, ואני תמה – כמו דניאל – כיצד לא חוסלו באיזו-שהיא "תאונה".

ספרו של דניאל ברנד נקרא, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף. כלומר, יש לו שלושה צירים: א) הנאצים וההונגרים; ב) היהודים; ו-ג) מדינת ישראל. ברנד מפריך את המיתוס, שבארץ ובעולם לא ידעו על השמדת היהודים, ומדגיש, שכל הגורמים (כולל יהודי הונגריה) התעלמו ומהידיעות, או שאף הכחישו אותן. ונניח, שלא ידעו על ההשמדה. כשהגיע יואל ברנד לקושטא, הוא דיווח על ההשמדה למשה שרת ולאחרים; והוא לא היה העד היחיד להשמדה, שהתעלמו מבשורתו. לממסד היהודי ולממסד הציוני כאחד היה נוח לא לטפל בהצלה עד תום המלחמה, או שאנשיו הצילו את עצמם, את המעטים, שנודע להם על הזוועות הקר̤בות, ואת קרוביהם.

יתר על כן, קשה להתעלם מנימות של 'שלילת הגלות', שמלוות את הציונות מאז ועד עתה. חלק גדול מיהודי הגולה הוגדרו על-ידי הממסד הסוציאליסטי-ציוני (ששלט בתנועה הציונית כמעט ללא-מצרים) כ'שליליים', ולפיכך כבלתי-רצויים בארץ-ישראל.
ב-17 בפברואר 1947 – כמעט שנתיים אחרי מלחמת העולם – העיד קסטנר לטובת הפושע הנאצי קורט בכר בנירנברג.¹³ עדותו חילצה את הפושע בכר מחבל התלייה, אך גרמה לשופט בנימין הלוי לקבוע ב-22 ביוני 1955, את אמירתו המפורסמת (שברנד מתקיפהּ), שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן".¹⁴ מבלי לדון בפרטי תפקודו הבעייתי של קסטנר בבודפשט (למשל, מה דיווח ליהודים ולמשפחתו בביקורו בקלוז', עיר מולדתו) – צצה שאלה מטרידה: מדוע מימנה הסוכנות היהודית את נסיעתו לנירנברג?!

לעניות דעתי, המדובר בעסקה מלוכלכת בין הסוכנות לבין קורט בכר. קסטנר, מכרו מהמלחמה, נבחר להעיד לטובת הפושע, שישחרר בתמורה מידע על כספים ורכוש, שנגזלו מיהודים, או על מצבורי כסף בריטי, שזייפו הנאצים. העסקה הותנתה בשתיקת כל שותפיה. כנראה, לא עמד בכר בתנאי העסקה, אך אי-אפשר להחזירו למשפט. כשנחשפה העסקה, כיוון שקסטנר התמוטט במשפט קסטנר אל מול החקירה הנגדית המדהימה של עו"ד שמואל תמיר, והודה ששיקר בעדותו, שלא העיד למען פושעים נאציים, נחרץ גורלו למוות, והוא נורה ליד ביתו בתל אביב בארבעה במארס 1955.

מטרידה מאוד העובדה, שעל פרשת קסטנר חל עדיין חיסיון חלקי, אחרי יותר מחמישים שנה.¹⁵ מה מסתירה המדינה בחיסיון הזה?! ועל מי מגן החיסיון?!

1. במשפט פלילי בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד), הואשם מלכיאל גרינוולד מירושלים, כי הוציא דיבה על ד"ר ישראל קסטנר, פקיד בכיר בממשלה. משום-מה נקרא המשפט בציבור, "משפט קסטנר", למרות שקסטנר היה בו רק עד.
בקיץ 1952 פרסם גרינוולד עלונים, שבהם הואשם קסטנר בשיתוף-פעולה עם הנאצים בתקופת השואה; בהשתתפות-בעקיפין בהשמדת יהדות הונגריה בידי הנאצים; בהשתתפות בגזל רכוש יהודי ולאחר המלחמה, בסיוע לפושע-מלחמה נאצי.
כיוון שקסטנר היה בכיר בשירות המדינה (דובר משרד המסחר והתעשיה), החליט חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, להעמיד לדין את גרינוולד בגין הוצאת-דיבה. על גרינוולד התנדב להגן עו"ד שמואל תמיר, שריסק את עמדת התביעה (פרקליטות המדינה) ואת עדות קסטנר בחקירתו הנגדית. המדינה ערערה על פסק-הדין, ובית המשפט העליון הפך את רוב פסק-הדין ברוב של שלושה נגד שתי דעות מיעוט. גרינוולד הורשע, ונידון לשנת מאסר על-תנאי.
2.ברנד, 2017, עמוד 230.
3. בפרשה נעצרו גם יעקב חרותי ועוד כמה, הקשורים ליוסף מנקס. מהם רק חרותי ישב במאסר. שב"כ (אין תאריך). "פענוח רצח ישראל קסטנר". נגיש אלקטרונית – [קישור].
נדלה באחרונה – 24 בספטמבר 2017.
4. איתן התראיין בסדרה על 'המוסד', ששודרה בערוץ 8 ביולי 2017. תודתי לאלכסנדר ש', חברי מנוער, שהפנה את תשומת-לבי לראיון.
5. אריה מרינסקי, 1992. באור ובסתר. תל אביב: עידנים, עמ' 37-34.
6. בעיקר, בהשפעת כחש, ספרו החשוב של בן הכט (תל אביב: דפוס ישראל, 1970). מהדורה חדשה של הספר יצאה עתה לאור בהוצאת סלע מאיר.
7. ברנד, עמוד 205.
8. אז נקראה קושטא, והייתה מרכז למזימות בינלאומיות ולריגול.
9. חנה סנש וחבריה הגיעו להונגריה רק אחרי שברנד יצא לטורקיה – ברנד, עמוד 282.
10. ברנד, פרק 11.
11. ברנד, עמודים 129-128, 143-139.
12. בשנת 1960 פרסמו הברנדים את ספרם, השטן והנפש, בעברית, בהוצאת לדורי. לפני כן, פרסם יואל ברנד את המהדורה העברית של ספרו, בשליחות נידונים למוות (עיינות, 1957).
13. ברנד, עמודים 225-224.
14. למרות שבית המשפט העליון הפך את רוב פסק-הדין של הערכאה דלמטה – אין בפסק-דינו כדי למחוק אמירות לא-שיפוטיות של שופטים בערכאה המחוזית. גם אם נניח, שבית המשפט העליון מחק את האמירות דנן של בית המשפט המחוזי – זה היה חסר-תועלת כיוון שנעשה כמה חודשים אחרי שקסטנר נורה למוות, ויכול להיות שפסק-דין העליון נכתב בהשפעת הרצח.
15. ברנד, עמוד 284.