בסוף השבוע שעבר צעדה סין מסמכותנות לעבר דיקטטורה, כאשר הנשיא שי ג'ינפינג הודיע שיפעל לשינוי החוקה כך שיוכל לשמש בתפקיד כל חייו. זוהי הוכחה מוחצת לכך שההימור בן מחצית היובל של המערב על סין נכשל – סבור אקונומיסט.

לאחר קריסתה של ברית המועצות, קיבל המערב בברכה את המעצמה הקומוניסטית הנותרת לחיקו של הסדר הכלכלי העולמי. המערב האמין ששיתופה של סין במוסדות כמו ארגון הסחר העולמי, ימזג אותה בסדר שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה. הם קיוו שאינטגרציה כלכלית תתפתח לשוק חופשי, וככל שהסינים ייעשו עשירים יותר – הם ירצו יותר רפורמות דמוקרטיות, זכויות ושלטון חוק. זה היה חזון רב ערך ותחת שלטונו של הו ג'ינטאו דומה היה שהוא מתממש. כאשר שי עלה לשלטון לפני חמש שנים, רווחו ההערכות שסין מתקדמת לעבר שלטון חוקתי. אבל האשליה נמוגה, קובע אקונומיסט.

שי דיכא את המערכות הפוליטית והכלכלית והכניס אותן לשליטת המדינה. במסגרת מסע נגד השחיתות הוא מחץ יריבים אפשריים, הוא ארגן מחדש את הצבא כדי להבטיח את נאמנותו למפלגה ולו עצמו, הוא כלא עורכי דין בעלי דעות עצמאיות, הוא מנע ביקורת בתקשורת ובאינטרנט. למרות שהחיים הפרטיים נותרו חופשיים למדי, שי יוצר מעקב מדינתי אחרי מתנגדי משטר. באופן מסורתי, סין לא התעסקה באופן השלטון במדינות אחרות, כל עוד אלו הניחו אותה לנפשה. אבל בשנים האחרונות היא מציגה את המשטר הסמכותני שלה כחלופה לדמוקרטיה הליברלית.

ההימור היה מוצלח יותר בהיבט הכלכלי. סין שולבה בכלכלה העולמית. היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם עם 13% מסחר החוץ. שוכנות בה 12 מתוך 100 החברות הגדולות בעולם. היא יצרה עושר שלא ייאמן לעצמה ולמי שסוחר איתה. אולם סין איננה כלכלת שוק ובמסלול הנוכחי לעולם לא תהיה. בפועל, המדינה שולטת במגזר העסקי, ורואה חלקים ניכרים מן הענפים כבעלי חשיבות אסטרטגית; בסך-הכל מדובר על 40% מהייצור התעשייתי. עסקים זרים הפועלים בסין נושאים רווחים, אך עליהם לעבוד לפי התנאים הסיניים.

סין אימצה כמה כללים מערביים, אבל גם יוצרת מערכת מקבילה משלה. כך למשל מיזם "החגורה והדרך", בו תשקיע טריליון דולר במדינות זרות כדי ליצור קשר יבשתי רצוף לאירופה. הפרויקט מיועד גם לסייע למערב סין, וגם כדי ליצור רשת של השפעה בכל מדינה שתסכים להצטרף; אחד מתנאיו הוא שכל חילוקי דעות יתבררו על-פי החוק הסיני. היא גם משתמשת בעסקים כדי להעניש את יריביה. היא אילצה את מרצדס להתנצל על כך שהעזה לצטט את הדלאי לאמה באתר שלה; היא הפסיקה לרכוש בננות מהפיליפינים לאחר שזו תמכה בעמדתה של קוריאה הדרומית בסכסוך גבולות מסוים.

בתחום הצבאי מתנהגת סין כמו מעצמה איזורית שמטרתה להוציא את ארה"ב ממזרח אסיה. קצב המודרניזציה של הצבא הסיני מעלה ספקות בדבר מחויבותה ארוכת הטווח של ארה"ב לשמור על הדומיננטיות שלה באיזור. הצבא הסיני עדיין לא יכול להביס את זה האמריקני, אך כוחו הולך ומתעצם, וארה"ב לא נראית כמעונינת או מסוגלת לעצור אותו.

מה לעשות כעת? – שואל אקונומיסט. המערב הפסיד בהימור על סין בדיוק כאשר הדמוקרטיות שלו עצמו סובלות ממשבר אמון. דונלד טראמפ זיהה במוקדם את האיום הסיני, אך הוא רואה אותה בעיקר במשקפיים של גרעון הסחר – שאינו איום כשלעצמו. מלחמת סחר תערער את הנורמות הבסיסיות ביותר עליהן צריך טראמפ להגן ותפגע בבעלות בריתה של ארה"ב כאשר יש צורך באחדות מול הבריונות הסינית. ובכלל, מדיניות של "Make America Great Again" יכולה להביא את ארה"ב לבדלנות שרק תחזק את כוחה של סין.

טראמפ צריך לנסח מחדש את מדיניותו כלפי סין, מציע אקונומיסט. המערב אינו יכול להמשיך להתעלם מהתנהגותה הפסולה של סין, בתקווה שהיא תשתפר בעתיד. לכן, מדיניותו צריכה להציב את הגבולות בצורה קשוחה יותר. המערב צריך להקשות על השקעות של חברות ממשלתיות סיניות ובחברות בעלות טכנולוגיות רגישות. הוא צריך לחזק את הגופים המאסדרים שאותם מנסה סין להחליש, כמו ארגון הסחר העולמי. ארה"ב צריכה להשקיע במערכות נשק חדשות, והחשוב מכל – להדק את קשריה עם בעלות בריתה במזרח אסיה.

היריבות בין המעצמה השלטת לבין המעצמה העולה אינה צריכה להוביל למלחמה, אך צמאונו של שי לכוח העלה את הסכנה של חוסר יציבות הרסני. הוא עלול יום אחד לנסות ולהשיג תהילה על-ידי השתלטות על טייוואן. ויש לזכור שסין הגבילה את תקופות הכהונה של מנהיגיה כדי שלא לחזור לימי האימים של מאו; דיקטטורה רבת עוצמה אינה המקום אליו היה אמור ההימור המערבי להוביל, אבל זה מה שקרה.