• המלחמה הסתיימה. (דונלד ראמספלד, אפריל 2002).

• הניצחון קרוב יותר מאי פעם. (מייק פנס, דצמבר 2017).

שני הציטוטים הללו נאמרו באפגניסטן, וביום ה-6,000 למלחמה הזאת (12.3.18) קיצה עדיין אינו נראה באופק. רק לשם השוואה: ארה"ב נלחמה במשך 1,365 יום במלחמת העולם השנייה – מההתקפה על פרל הרבור ועד כניעתה של יפן.

ג'ורג' וויל מזכיר בוושינגטון פוסט, כי ארה"ב נכנסה למלחמה באפגניסטן משום שתחת הטליבאן, מדינה זו היוותה את הבסיס של אל-קאעידה ממנו יצאה מתקפת 9/11. אלא שכבר מלכתחילה הייתה כאן בעיה: פקיסטן, שכנתה של אפגניסטן ובעלת בריתה לכאורה של ארה"ב, התנגדה למלחמה משום שגם היא תמכה בטליבאן.

במאי 2002 יצא גנרל סטנלי מק'קריסטל לאפגניסטן, וקצין בכיר בוושינגטון הזהיר אותו: אל תעשה שום דבר שייראה קבוע; אנחנו לא נשארים שם לזמן ארוך. אך כאשר מק'קריסטל הגיע לשטח, סיפר מאוחר יותר, "הרגשתי שאנחנו כמו תלמידי תיכון שנכנסים לבר של המאפיה". היה לאמריקנים הרבה מאוד מה ללמוד. הם פוצצו מנהרות באורך עשרות מטרים, מתוך הנחה שנכרו לצורכי טרור, ורק בדיעבד התברר להם שמדובר שמערכת השקיה עתיקה.

לפני עשר שנים אמר שר ההגנה דאז, רוברט גייטס, שמטרתה של ארה"ב היא ליצור ממשלה מרכזית חזקה בקאבול. כאשר נשאל האם לאפגניסטן הייתה אי-פעם ממשלה כזאת, הוא השיב בלא היסוס: "לא". המצב לא השתנה, אומר וויל ביובש. גם ההצהרות של המפקדים בשטח לא השתנו. באופן קבוע, כאשר החלו את הסבב שלהם באפגניסטן הם אמרו: "זה לא הולך להיות קשה". אחרי שישה חודשים המסר היה "ייתכן שהגענו לנקודת מפנה". ואילו בסוף הסבב הם אמרו, בזה אחר זה: "ייתכן שהשגנו מומנטום בלתי הפיך" – וחוזר חלילה.

כוחות ארה"ב מוצבים בגרמניה מזה 73 שנים. תחילה הם סייעו לנצח במלחמה הקרה, וכיום הם משרתים אינטרסים חיוניים מול המלחמה הקרה 2.0 מבית מדרשו של ולדימיר פוטין. בקוריאה הדרומית מוצבים כוחות אמריקניים כבר 68 שנים, ורק מעטים הם טיפשים די הצורך כדי לפקפק בחשיבותה של המשימה שהם מבצעים או לחשוב שיש להוציא אותם משם בעתיד הקרוב. מתקבל על הדעת שהכוחות באפגניסטן יישארו שם עוד 1,000 ואולי אפילו עוד 6,000 ימים, תוך שהם מספקים סיוע מודיעיני, לוגיסטי ואפילו קרבי לצבא ולכוחות הביטחון של מדינה זו, קובע וויל.

עם זאת, כדאי מאוד שהציבור האמריקני יקבל הסבר על האינטרסים והמטרות של ארה"ב באפגניסטן, משהו יותר מאשר "נעבור את זה" ו"הדרך שלפנינו היא מבטיחה" מבית מדרשו של מייק פנס. משהו יותר מאשר "הנשיא הפעיל את מלוא עוצמתה הצבאית של אמריקה". משהו יותר מאשר "המציאות והעובדות והחתירה הבלתי מתפשרת לניצחון יובילו את דרכנו". משהו יותר מאשר "כוחותינו מחצו את האויב בקרב על החופש באפגניסטן". אם המטרה היא חופש באפגניסטן יותר מאשר ביטחון בארה"ב, או אם ההנחה היא שהאחרון תלוי איכשהו בראשון, הממשל צריך לומר זאת בבירור ולהגן על התפיסות הללו, שעד כה עלו טריליון דולר ובחייהם של 2,200 אמריקנים.