מתקפת-הנגד הערבית בגוש מוצא-קסטל הייתה בעיצומה, המערך היהודי נראה כמתמוטט, והמפקדה הקדמית של מבצע "נחשון" דבקה במשימתה: הכנת השיירה לדרך. מפקד המבצע שמעון אבידן תכנן לשלוח את חמש הפלוגות של גדוד חיים לסקוב לנטרל את הכפרים הערביים – חולדה, דיר מוחסין וסיידון, ולא לתת לתגבורות ערביות להגיע לכפרים אלה ולכביש יפו-ירושלים.

את תוכנית המבצע שנחשבה לסופית הציג אבידן בפני מפקדי כוחות המשנה ביום א' 4 באפריל, והודיע שהמבצע יתחיל עם יציאת השיירה לדרך, בו ביום, בשעה אחת עשרה וחצי בלילה. אחד המפקדים ביקש רשות לכבוש את הכפר דיר מוחסין, אך אבידן הרשה לו רק להטריד את התושבים, כדי שלא יוכלו להפריע לשיירה.¹

קצין-המודיעין של מבצע "נחשון", זרובבל ארבל, הביא את הנתונים על כוחות האויב: במחנה ואדי-צראר ארבע מאות אנשי צבא עירקים; במשטרת לטרון מאה שוטרים, בריטים וערבים: בכפרים שלאורך הדרך בין חולדה לירושלים – בית ג'יז, דיר-איוב, בית-מחסיר, סריס וחירבת-אומור – שש מאות אנשי כנופיות, מקומיים וזרים: אפשר לשער שיבואו עוד אלפיים לוחמים מהכפרים. בסך הכל שלושת אלפים ומאה לוחמים. אבידן הודיע: "המגמה, לדחוס את השיירה שנתקעה בחולדה (ב-31 במארס) לירושלים ולהבטיח שלמותה בתנועתה, לפתוח את הדרך לירושלים על-ידי פעולות התקפיות נגד בסיסי האויב על-מנת להעביר שיירות לירושלים. הביצוע, בשני שלבים. שלב א', העברת השיירה. שלב ב', התארגנות לכיבוש שטחים והשמדת האויב." אבידן מינה שני מפקדים לשיירה: יוסף טבנקין, שיפקד עליה מחולדה עד קריית ענבים, ופנחס קופל, שיפקד עליה מקריית ענבים עד ירושלים.² מינויים אלה מלמדים שאבידן לא ידע על קרב הקסטל כשתכנן את מהלכי השיירה, ולא הבין שהקטע האחרון בדרך – בין קריית ענבים לירושלים – עלול להיות הבעייתי ביותר.

מפקד הגדוד המערבי, חיים לסקוב, פקד ב-1 באפריל על אלכס שפיר, מפקד פלוגת טירונים, לכבוש את חולדה הערבית. ושפיר כבר סייר במטוס מעל לכפר. אבל למחרת אמר לו לסקוב: "הלילה תכבוש לא את חולדה הערבית, אלא את דיר מוחסין."
"מה זה? איפה זה?" שאל שפיר.

"זה כפר שחולש על הדרך. ואם לא נכבוש אותו השיירה לא תעבור."

"איך אגיע אליו?"

"סיירים יובילו אותך. אני מצרף אליך שתי מחלקות פלמ"ח בפיקוד יעקב סטוצקי, והוא יהיה סגנך."

"לא הכרתי את השטח," סיפר שפיר אחר-כך. "לא ידעתי איך אגיע לכפר ואיך אתקוף אותו. לסקוב הבטיח לי נשק מסייע. לא ידעתי איזה נשק אקבל ואיך אשתמש בו. הכנתי את הטירונים למשימה החדשה."³

לסקוב העריך שהמשימה הקשה ביותר תהיה חסימת הדרך ליד המחנה הבריטי הנטוש בוואדי- צראר, שם חנו יחידות גדולות של ערבים מקומיים ומתנדבים מעירק ומסוריה. לכן שלח למשימה זאת ב-4 באפריל בלילה – את הפלוגה מחטיבת "אלכסנדרוני", שהייתה המאומנת והמלוכדת ביותר בגדודו, בפיקודו של דני דגן. פקודיו של דגן הניחו מטעני חומר-נפץ תחת הגשר שעל הכביש, ממזרח למחנה, כדי לפוצץ אותו אחרי ששיירת-תגבורת ערבית תעבור על הגשר הזה בדרכה לדיר מוחסין. הם התכוונו ללכוד את שיירת התגבורת ולהרוג או לשבות את אנשיה, אבל שיירה כזאת לא נסעה על הכביש בלילה ההוא, וגם תגבורת רגלית לא נראתה. בבוקר חיבל דגן בגשר, וכך חסם את דרכה של שיירה צבאית בריטית. החיילים הבריטים ירו כמה פגזים על פקודיו, ודגן העיד אחר-כך: "הם לא ניסו לפגוע בנו ברצינות. הם כאילו אותתו. 'אל תפריעו לנוע בכביש ואנחנו לא נתערב במעשיכם'." יחידת הנדסה בריטית תיקנה את הגשר.⁴

גם החסימות שהוצבו בדרכים שהובילו לדיר מוחסין מהכפרים סג'ד, מנצורה, סיידון, אבו- שושא, בית-ג'יז ואל-קובאב לא נתקלו בלילה בתגבורות ערביות. ובבוקר חיבלו יחידות אלה (מהפלוגה של יוחנן פלץ מחטיבת "קרייתי" ומהפלוגה של אריה שפאק מחטיבת "גבעתי") בכמה מעבירי-מים תחת הכביש. פלץ ופקודיו חזרו לחולדה. פקודיו של שפאק הצטרפו לכוחות של שפיר.⁵

באותו בוקר (5 באפריל) הוטס מפקד הבסיס הקדמי של מבצע "נחשון", מישאל שחם, משדה- דב שבתל אביב לים-המלח ועלה משם לירושלים בשיירת משאיות טעונות אשלג, באבטחת הבריטים. ידין, שכבר לא סמך על דויד שאלתיאל, הורה לשחם לקבל את שיירת "נחשון" בירושלים, לפרק למחרת את מטענה ולשלוח אותה בחזרה לבסיס האספקה שבמחנה ביל"ו, כדי שתצא משם שוב לירושלים עם מטען חדש ותקבע עובדה: שיירות נעות באופן קבוע בין ירושלים לשפלה. לדברי שחם, אמר לו שאלתיאל שאין בירושלים אנשים המסוגלים לפרוק את המטען מהמכוניות, והוא ענה לו: "שהפרופסורים יפרקו. נכריח אותם לעשות משהו."⁶

השיירה יצאה מחולדה אחרי חצות, אור ליום ג', 6 באפריל: עשרים וחמש משאיות מלאות אספקה, חמישה אוטובוסים משוריינים ושמונה-עשר משוריינים צבאיים, שהסיעו את הפלוגה של אורי בן-ארי, וכוחות ליווי מ"גבעתי". בראש נסע פורץ-מחסומים. מפקד השיירה (עד קריית ענבים), יוסף טבנקין, ישב במשוריין השלישי. הוא החליט: אם תיתקע מכונית בדרך, לא אעכב את השיירה בגללה. פנחס קופל (מארגן השיירה, שהיה אמור להיות מפקדה מקריית ענבים עד ירושלים) ישב במשאית שנסעה באמצע. סגנו, דב ירמיה, ישב במשאית האחרונה. השיירה עברה על-פני הכפרים הערביים חולדה ודיר מוחסין, שעדיין לא הותקפו, ולא נתקלה במחסומים, וגם יריות לא נורו עליה. משאיות ישנות אחדות נעצרו בדרך, וטבנקין לא שמר אמונים להחלטתו ולא זנח אותן. השיירה התעכבה שעות אחדות עד שתוקנו התקרים במכוניות אלה. הלוחמים שישבו בפורץ המחסומים ראו חבילה על הכביש וניגשו אליה בזהירות. היה זה מעיל צבאי, שאבד לחייל בריטי. בשעה שלוש וחמישים אחרי חצות, לפני שהתחילה ההתקפה על דיר מוחסין, כבר הגיעה השיירה בשלום לקריית ענבים. וטבנקין כבר הבין, שהדרך פתוחה ושהשמועות על ניתוק ירושלים לא היו אמת.⁷ למחרת הודיע העיתון "המשקיף": בסביבות הכפרים דיר-איוב וסריס הוחלפו יריות בין ערבים לשיירה, לא היו נפגעים ולא נגרמו נזקים."⁸

השיירה התעכבה זמן-מה בקריית ענבים, מפני שמודיעים סיפרו שערבים הניחו מוקשים על הכביש בסביבות הקסטל. טבנקין שלח סיירים מקריית ענבים לבדוק את הכביש.⁹ הסיירים חזרו והודיעו: אין מוקשים. בחמש עשרים ושבע בבוקר אמר משה בר-תקווה, קצין המבצעים של אבידן, לפנחס קופל במכשיר-הקשר: " דחוף השיירה לירושלים,"¹⁰ ואחרי חצי שעה הודיע לו קופל שהשיירה יוצאת לדרך.¹¹ אבל לא קופל פיקד על השיירה אלא סגנו של טבנקין, עמוס חורב. טבנקין מינה אותו מפני שהביא בחשבון שיהיה על השיירה לפרוץ בכוח את הדרך ליד הקסטל. סמוך לקסטל התעכבה השיירה, והמאבטחים מחטיבת "גבעתי" הורידו מהמשוריינים אל הכביש שתי מרגמות 3 אינטש וירו לכיוון הכפר צובא¹². אש חזקה, שנורתה על השיירה ליד הכפר קולוניה, נקבה צמיגים של כמה מכוניות. שיירה צבאית בריטית הופיעה ממול, החיילים הבריטים ירו במקלעים על קולוניה ויריות הערבים פסקו. שיירת "נחשון" הראשונה הגיעה לירושלים בשעה תשע ארבעים ושתיים לפני הצהריים, "השיירה התקבלה בתשואות," דיווח שאלתיאל לידין. "אצ"ל הודיע שהוא הביא את השיירה."¹³

המשימה העיקרית שמילא הגדוד של לסקוב במבצע "נחשון" הייתה ההתקפה על הכפר דיר מוחסין. כוחות רבים הוקצו לחסימת הדרכים המוליכות אל הכפר, ולכיבושו הוקצו: פלוגת הטירונים של אלכס שפיר, שתי מחלקות פלמ"ח בפיקוד יעקב סטוצקי, ושתי מחלקות מחטיבת "גבעתי", בפיקוד אריה שפאק. כוחות אלה הלכו ברגל מחולדה לדיר מוחסין ונשאו אתם מרגמה 3 אינטש ופגזים. הם הלכו בשלושה מסלולים, והיו אמורים להיפגש במרחק כחצי קילומטר מהיעד בשעה שתיים לפנות בוקר, 6 באפריל. סטוצקי, שפאק ופקודיהם, הגיעו לנקודת ההיערכות בשעה היעודה.¹⁴ "לפניי הלך יוסקה הג'ינג'י," כתב הטוראי אורי אבנרי ביומנו. "הדבר שאני פוחד מפניו ביותר הוא לאבד את הקשר בלילה... הלכנו לפחות שעה. אנו כבר בלב שטח האויב. כל רגע אפשר לפתוח עלינו באש מן המארב. נדמה לי שאנו מקימים רעש עצום. הנעליים רוקעות על סלעים. העשבים מרשרשים, מישהו משתעל, רובה דופק על מימייה, מישהו מחליק. אני מרגיע את עצמי: כל הרעש הזה מתמזג, במרחק כמה צעדים, עם קולות הלילה. האויב לא ישמע. המעמסה מעיקה. מפעם לפעם עוצר אותנו הסייר ההולך בראש, כדי לבדוק את השטח, ואנו נשכבים מיד, להלכה מטעמי זהירות, למעשה כדי לחטוף רגע של מנוחה.

"הלכנו יותר משעתיים. יורד עלינו מצב-רוח של 'לא אכפת', אותה הרגשה האופיינית כל-כך לקרב. לא אכפת לך עוד אם יפתחו עליך באש ויהרגוך, העיקר שלא תצטרך עוד לסחוב את המשא האיום. במצב זה מתגלה חיוניות הפקודה. בלעדיה לא תגיע אל המטרה. הפקודה מדרבנת אותך, המשמעת מחזיקה אותך, בלעדיהן אתה אבוד. התקרבנו אל המשלט שסומן לנו. כולנו עייפים ורצוצים. אני שומע את קולו של אריה (שפאק). הוא אינו לוחש כי אם מדבר בקול נמוך. יש בזה משהו המרגיע את העצבים שלנו, מפיח בנו הרגשה של ביטחון. הוא מכניס סדר בשורה. הכיתה שלנו עוזבת את השורה הכללית ויוצאת עם החבלנים למקש את הדרך בין דיר מוחסין לסיידון."¹⁵

הסיירים שהובילו את הפלוגה של אלכס שפיר הביאו אותה לא אל היעד, אלא למקום אחר, ממערב למחנה ואדי-צראר. בשעה שתיים אחרי חצות דיווח שפיר ללסקוב על הטעות וביקש ממנו לירות כדורים זוהרים, להאיר את דרכו. הכדורים נורו ושפיר שינה כיוון. בארבע לפנות בוקר דיווח לסקוב לאבידן ששפיר ופקודיו תעו בדרך. כשעלה השחר הגיעו שפיר וחלק מפקודיו אל נקודת ההיערכות, ממזרח לדיר מוחסין. רוב הטירונים עדיין גררו את רגליהם, בטור ארוך מאוד. כמחצית מהמקלעים הצ'כים ומהמרגמות הקלות שהם נשאו, כבר לא היו אתם. הן הושלכו בדרך. לסקוב – שקיבל משפיר דיווח שוטף במכשיר-הקשר – הודיע לאבידן: אי- אפשר לכבוש מהר את דיר מוחסין. "כבוש את הכפר ויהי-מה!" ענה לו אבידן.

כשעה אחרי עלות השחר הגיעו לנקודת ההיערכות כל פקודיו העייפים של שפיר, שהיו חשופים לאש שנורתה מכל הרכסים, ובייחוד משייח'-מוסא, קבוצת בתים על גבעה מצפון לדיר מוחסין ששלטה על כל הסביבה. היתרון של האויב, שהתגונן בתוך הכפר המבוצר. היה ברור. כיבוש הכפר כבר לא היה הכרחי למעבר השיירה, שהגיעה לפני-כן לקריית ענבים. אבל להישאר על הגבעות החשופות לא היה טעם. במכשיר הקשר נשמע קולו של המג"ד לסקוב: "אלכס, אתה בשטח. אם אתה רוצה, תקוף. אם לא, התחפרו. אני משאיר את ההחלטה בידך." בדוח של לסקוב כתוב ששפיר החליט לתקוף מפני שסבר שהתקפה מסוכנת פחות מנסיגה.

כהקדמה להסתערות ירו פקודיו של שפאק על הכפר, במקלעים ובמרגמות. חוליות מכונות- הירייה "בראונינג", בפיקוד ישראל טל וזאב בר-סבר, ירו אש מסייעת, וחוליית מרגמות 3 אינטש, בפיקוד שמואל אבידור, ירתה פגזים אחדים על שייח'-מוסא. שתי מחלקות פלמ"ח בפיקוד סטוצקי תקפו את הכפר מדרום, ומחלקת חי"ש, בפיקוד מאיר חפץ, תקפה אותו מצפון. שפיר התכוון להסתער על מרכז הכפר. הרי סיפורו:

"אמרתי לאנשי, 'קדימה, להסתער,' והתחלתי לרוץ. איש לא זז, לא המפקדים ולא החיילים. רק הקשר שלי היה לצדי. שוב אמרתי 'קדימה,' ורצתי. איש לא זז. צעקתי, 'זונות, קומו!' החיילים שכבו. ישראל טל צעק, 'אלכס, מה אתה עושה?' לא חיכה לתשובה, נתן את ה'בראונינג' לזאב בר-סבר והצטרף אלי עם סטן. נכנסנו לכפר. הבתים היו ריקים. התושבים (כבר) ברחו."

המחלקות של סטוצקי ושל שפאק הבריחו את התושבים. בתוך הבתים עמדו התבשילים על השולחנות, עדיין חמים, ובקומקומים שעל הפרימוסים רתחו המים. בדוח של שפיר כתוב שאחד-עשר ערבים נראו בורחים עם נשקם מדיר מוחסין ללטרון. פקודיו של שפיר הסתערו על התרנגולות שבחצרות וחיפשו שלל בבתים, ואז נורתה עליהם אש מכל הרכסים החולשים על הכפר. שבעה מהם נפצעו (אחד הפצועים מת אחר-כך מפצעיו. ואחד התעוור). הביזה נפסקה והחיילים נערכו לקרב הגנה."¹⁶

____________

בשבוע הבא: תפקוד לקוי של לוחמי גדוד לסקוב בקרב דיר מוחסין; ביזה ובריחה של לוחמים; הרמטכ"ל בפועל יגאל ידין מבין שמבצע נחשון נכשל ומחליט להעביר את האחריות על הדרך לירושלים לפלמ"ח; מינוי של יצחק רבין למפקד חזית הדרך לירושלים למרות ששבועיים לפני כן הודח בגלל תפקוד לקוי בפיקוד על אותה חזית.

1. א"צ, לטרון בולוניה א'; א"צ, מאת נחשון אל מפקדת גדוד 2: פקודת מבצע, 4 באפריל 1948.
2. א"צ, מטה נחשון, הפקודה לשיירת נחשון, אפריל 1948.
3.הראיון הנ"ל עם אלכסנדר שפיר.
4. א"צ, מילאנו א' 6-5 באפריל 1948; א"צ, יומן פעולות גדוד 1, 6 באפריל 1948; מערכות, נ"ה אפריל 1949, עמ' 30-29; ראיון עם דני דגן.
5 א"צ, מרסל א/ 5 6--- באפריל 1948; שם, 258/3, משימת חסימה לכיבוש דיר מוחסין; מערכות נ"ה עמ' 30; אורי אבנרי בשדות פלשת, עמ' 45- 50; אק"מ תעמ"ע, העדות הנ"ל של יוחנן פלץ.
6. א"צ, רכב לשיירת נחשון: א"צ, לנחשון מעזריה; א"צ, הוראות למנהל השיירה פ. קופל; א"צ, יומן פעולה של נחשון (תיאור מהלך השיירה); ראיונות עם מישאל שחם, יוסף טבנקין, פנחס קופל, דב ירמיה ועמוס חורב.
7. המשקיף 7 באפריל.
8. א"צ, יומן נחשון, מאת נחשון אל השיירה, 6 באפריל 1948, 02.53.
9. שם, שם.
10. שם, מאת קונרד אל יוסף, 6 באפריל, 1948.
11. שם, שעה 05.54.
12. שם, מאת מעלה החמישה אל נחשון, שעה 06.32.
13. שם, אל ידין מאת שאלתיאל, 6 באפריל; סדרת ראיונות עם עמוס חורב.
14. א"צ, לטרון: בולוניה א' לכיבוש דיר מוחסין.
15. אורי אבנרי, "בשדות פלשת" שם, עמ' 48-47
16. א"צ, לטרון: בולוניה א'; א"צ, יומן פעולה אג"ם, 6 באפריל 1948; אלכסנדר 'שפיר, "קמתי להסתער אך איש לא קם בעקבותיי" במחנה, 12 באפריל 1978; אורי אבנרי, בשדות פלשת, עמ' 54-51; ראיונות עם אלכסנדר שפיר ישראל טל וזאב בר- סבר.