האפיפיור פרנציסקוס מכהן בתפקידו מזה חמש שנים, והערכת הישגיו נעשית בדרך כלל על-פי קווים של ליברלים מול שמרנים. לצ'רלס מור, בעל טור בכיר בדיילי טלגרף, מציע לנסות גישה שונה.

אחד הכללים של מנהיגות הוא שעליה לשבור את הכללים. זה נכון במיוחד לגבי אפיפיורים, בגלל החשיבות הסמלית של הדת. ישו היה מנהיג שרחץ את רגלי חסידיו כדי להראות שהוא משרתם; זה הפך אותו למנהיג טוב יותר מאשר אילו היה דורש מהם לרחוץ את רגליו שלו.

פרנציסקוס מבין את זה באופן אינסטינקטיבי והוא טוב מאוד בלהוכיח זאת. זוהי מתנה פסטורלית, ומשמעות המילה "פסטור" היא רועה - עוד דימוי בו השתמש ישו. הרועה מכיר ואוהב את צאנו, הם מכירים ואוהבים אותו. מכאן נכונותו של פרנציסקוס להשיא זוג במטוס, להטביל מישהו ללא הכנות מוקדמות ולומר: "אם גיי מחפש את אהבת האל, מי אני שאשפוט?". מכאן גם הנטייה שלו להתמזג בקהל. זהו חלום בלהות מבחינת הסגל הקבוע של הכנסייה - לא רק מסיבות של אבטחה, אלא גם לפקידים של האפיפיור, לשומרי הסף האידיאולוגיים, לתיאולוגים. כל אלו רוצים זהירות והמשכיות.

המקבילה החילונית הקרובה ביותר לפרנציקוס בעולם המערבי הוא לא אחר מאשר דונלד טראמפ, טוען מור. שניהם בזים לחוקים ונהנים להביך אנשים חשובים. שניהם פועלים בדרך שנראית קפריזית, לעיתים אגוצנטרית. שניהם מצליחים להעביר את המסר שלהם. אף אחד מהם אינו מתנהג כמו מכונה.

ברור שיש הבדלים. פרנציסקוס מנסה בכל כוחו להיות אדם טוב; איש לא יאשים בכך את טראמפ. אבל יש דמיון. שניהם דוחפים את אמונותיהם. אצל טראמפ זה "אמריקה תחילה"; אצל פרנציסקוס - "ישו תחילה".