"עוצב בידי אפל בקליפורניה, הורכב בסין". אלו המילים שהופיעו בעשור האחרון על גב מכשירי האייפון ואשר סימלו את יחסי הטכנולוגיה בין שתי המעצמות: ארה"ב מספקת את המוח, וסין – את הידיים.
לא עוד, קובע אקונומיסט. לשתי ענקיות ההיי-טק של סין, אליבאבא וטנסנט, יש שווי שוק של כ-500 מיליארד דולר – כמו של פייסבוק. בסין נמצא השוק הגדול ביותר בעולם לתשלומי און-ליין. הציוד שהיא מייצרת נמכר ברחבי העולם. ברשותה מצוי מחשב-העל המהיר ביותר. מערכת הניווט הלוויני שלה תתחרה בעוד שנתיים ב-GPS
האמריקני.
ארה"ב לחוצה. חקירה של הממשל צפויה לקבוע, שגניבת קניין רוחני בידי סין עלתה לחברות אמריקניות בסביבות טריליון דולר; מכסים גבוהים עשויים לבוא בעקבותיה. אריק שמידט, לשעבר יו"ר אלפאבית (חברת-האם של גוגל), הזהיר שבעוד שבע שנים סין תעקוף את ארה"ב בתחום הבינה המלאכותית. בשבוע שעבר בלם הנשיא
דונלד טראמפ השתלטות עוינת בסך 142 מיליארד דולר של חברת ברודקום מסינגפור על יצרנית השבבים האמריקנית קוולקום, בנימוקים של ביטחון לאומי מחשש שסין תהפוך למובילה בדור החמישי של האנרגיה הסלולרית.
כדי להבין מה צריכה להיות האסטרטגיה האמריקנית, יש לזהות תחילה את הבעיה – מציע אקונומיסט. טבעי לחלוטין שמדינה בסדר גודל של סין תחווה רנסנס טכנולוגי. ההתקדמות הטכנולוגית שלה תועיל לרבים, כולל לאמריקנים. אין לארה"ב סיכוי להותיר את סין מאחור.
אבל דומיננטיות בטלוויזיה ובמשחקים היא דבר אחד, ובליבת טכנולוגיית המידע היא דבר אחר לגמרי. האחרונה היא הבסיס לייצור, לרישות ולשליטה במערכות נשק מתקדמות. מתחרים זרים הנתמכים בידי ממשלתם, עלולים למנוע ממדינה אחרת גישה לטכנולוגיות חיוניות. ובמקרה של סין, מדובר במתחרים הכפופים למשטר סמכותני שרואה את עצמו כחלופה לדמוקרטיה הליברלית. לארה"ב אין ברירה אלא לראות את הטכנולוגיה הסינית כאמצעי שמטרתו להוביל לתוצאה בלתי רצויה.
החלק החשוב ביותר בתשובה לאתגר הוא לזכור כיצד הצליחה ארה"ב בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. תוכניות ממשלתיות, על-רקע המלחמה הקרה, הגדילו את ההשקעות בחינוך, מחקר והנדסה במגוון של טכנולוגיות. זה מה שהוליד את עמק הסיליקון, אשר ניזון מרוח של מחקר חופשי, תחרות שאפתנית ודחיפה קפיטליסטית בריאה לעשיית כסף, וקיבל דחיפה ממדיניות הגירה נבונה שהביאה מוחות מבטיחים מכל קצווי תבל. 60 שנה אחרי הספוטניק, ארה"ב זקוקה לאותו שילוב של השקעה ציבורית ויוזמה פרטית כדי לקדם פרויקט לאומי שיבטיח את הובלתה הטכנולוגית.
החלק האחר של התשובה הוא לעדכן את כללי הביטחון הלאומי כדי להתמודד עם האיומים הדיגיטליים האפשריים מצידה של סין. למשל: יש לאפשר לממשל למנוע מחברות סיניות לרכוש אפילו אחזקות מיעוט בחברות לבינה מלאכותית. מצד שני, לא כל מהלך חייב להגיע לאיסור מוחלט. בריטניה מתמודדת עם הבעיה על-ידי הקמת מרכז הערכה, הבוחן כל תוכנה וחומרה שחברת Huawei מהונג-קונג מספקת למערכת הטלפון שלה.
טראמפ עושה את ההפך. החלטתו למנוע את עסקת ברודקום מלמדת שהוא פשוט פונה לפרוטקציוניזם גלוי. כאמור, ברודקום אפילו אינה סינית; הנימוק שלו היה, שהיא עלולה להשקיע במו"פ פחות מאשר קוולקום ובכך לאפשר לסין לתפוס את ההובלה בתחום השבבים. כעת היא שוקלת הטלת מכסי ענק על סין, צעד שיפגע בצרכנים האמריקנים ועלול להוביל למלחמת סחר בין שתי הכלכלות הגדולות ביותר בעולם שתזיק לארה"ב עצמה.
גישתו של טראמפ מתמקדת במה שהוא יכול לעשות כדי לפגוע בסין, במקום במה שעליו לעשות כדי לקדם את ארה"ב. בשנת 2015 השקיעה ארה"ב במו"פ רק 0.6% מהתמ"ג שלה, שליש מההשקעה בשנת 1964. אבל הצעת התקציב של טראמפ לשנת 2019 כוללת קיצוץ של 42.3% בתקציב המחקר האזרחי עד 2028. הוא מקשה על מהגרים מיומנים להיכנס לארה"ב. הוא מתייחס בבוז לממצאים מדעיים. ארה"ב צודקת כאשר היא חוששת מהאיום הטכנולוגי הסיני, אבל הפניית עורף למה שעשה אותה גדולה בעבר – זה איננו הפתרון, קובע אקונומיסט.
