פרשת השבוע היא הראשונה בחומש האמצעי מבין החמישה, חומש ויקרא, והיא פותחת בפסוק: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. פשוט שזה המשך לסיום חומש שמות, שם מסופר על מה שקרה אחרי שמשה הקים את המשכן (שמות מ): [לה] וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לכאורה זה מוזר; משה עלה אל הר סיני (שם לד): [כח] וַיְהִי-שָׁם עִם-ה', אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; את זה הוא עבר בשלום ובלי כל סימן להתפעלות מסוג כלשהו, וכעת הוא לא יכול לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד שהוא עצמו הקים? הסברים שונים נאמרו לישוב תמיהה זו, אבל מהו המסר עבורנו? כפי שנראה בע"ה, המסר הוא ענווה.

דומה כי העיצוב המיוחד של האות א' במלה הראשונה בספר מציעה לנו את התשובה; בספר תורה כשר האות א' נכתבת קטנה יותר משאר האותיות, וַיִּקְרָא א' זעירא. הקטנת האות הזאת רומזת לקטנותו של משה בעיני עצמו. האיש שהרמב"ם הגדיר כ"הנבחר במין האנושי" או כ"האדם הנבחר" בכלל לא יודע שהוא כזה, הוא מתייחס אל עצמו כאל אדם פשוט לגמרי ולא עולה בדעתו להכנס אל הקודש, הוא לא יכול להכנס, עד שה' קורא לו ומזמין אותו. זה נראה כמו היפוך מוחלט למה שאנחנו רואים אצלנו כל יום כל היום, שמתאמצים להתבלט, לפרוץ קדימה. תסמונת זו בולטת ביותר אצל המתיימרים להנהיג אבל לא רק אצלם, כמעט ואין למצוא אצלנו מגזר או רובד חברתי שאינו נגוע ביומרה הזאת.

ועדיין נשארה התעלומה ביחס למשה; הרי עם כל הענווה שלו, אין ספק שהכיר היטב גם את מעלותיו, מדוע אם כן הוא לא יכול לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד עד שקוראים לו? התורה אומנם מנמקת: כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן, אבל גילוי אלקות כזה ואולי אף נעלה יותר, לא הפריע למשה לעלות אל הר סיני, אז מדוע כאן הוא נרתע? נראה לי שאפשר להבין זאת אם נזכיר לעצמנו את ההבדל המהותי שבין הגילויים בהר סיני ובין הגילויים במשכן. ההתגלות הנעלית בהר סיני הייתה כולה יזומה מלמעלה. אומנם בני ישראל היו שם, אבל על תקן של ניצבים שאמורים לקבל השראה ואף השפעה מהגילויים, הם לא היו שותפים כי לא השקיעו שום מאמץ כדי לזכות לאותה התגלות.

לשאוף למעלה ברוחניות

במשכן, לעומת זאת, בני ישראל היו שותפים מלאים. כי כידוע, המשכן נבנה בעבודה משותפת של כל מי שהיו מוכשרים לכך וחומרי הבנייה נאספו מהתרומות של כולם. המשמעות הישירה היא שכעת השכינה מתגלה במשכן שבנוי מחומרים גשמיים והוא גם נבנה בידי אדם. וזה שונה בתכלית מהגילוי היזום בהר סיני, שם לא הייתה לשום אדם מעורבות בהכשרת מקום ההתגלות. וכשזה קורה במציאות, כאשר מופיעה ההתגלות האלקית במשכן שהוא מעשה ידי אדם, זה חידוש גמור שמעולם לא היה קודם. לכן לא יכול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, כי איך ייתכן שהשכינה תרד כל כך נמוך עד שתשכון במעשי ידי אדם? ומי הוא זה אשר יכול לעמוד במחיצת השכינה המתגלה שם?

במילים אחרות, עד אז משה הכיר את גילוי השכינה כשהופיע מלמעלה כאשר הלמטה נשאר כפי שהוא, מקבל הגילוי היה שותף סביל אם בכלל. בכל מקרה, החומר לא ממש הושפע מהגילוי, הר סיני לא התקדש כתוצאה מהתגלות השכינה עליו. והנה כעת נוצרה מציאות חדשה, משכן חומרי העשוי בידי אדם אמור להכיל את גילוי השכינה ולהתקדש. וזה קורה במציאות, כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, פה נבלם משה. הוא לא חשב שהוא ראוי להכנס אל הקודש שמתגלה במדרגה כזאת שמשפיעה על החומר. אבל לה' היו התוכניות שלו ומשה נקרא לבצע: וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; ה' אומר לו שהתכלית אינה בהתגלות אלקית המנותקת מהחומר כמו שהיה עד מעמד הר סיני וכולל, אלא התכלית היא שהחומר עצמו יתקדש.

לקדש את החומר זה לא אומר שהוא מפסיק להיות חומר, אלא שעל החומר עצמו שורה קדושה. וכיצד מעלים חומר לקדושה? ובכן, זה מתחיל בהתקדשות של האדם עצמו: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. רש"י מפרש: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם - בקרבנות נדבה דִּבֶּר הענין. כשאדם מחליט להתקרב אל ה', לעלות במעלות הקדושה, לא די בכך שיקפיד לקיים את כל מצוות התורה אלא עליו להשקיע מעבר לזה, להתנדב, להקריב את הבהמיות שלו גם בדברים שהתורה אינה מצווה עליו. וזה מה שמלמד ה' את משה בפרשת השבוע, שמכאן ואילך זו המשימה של עם ישראל, להעלות את עצמנו ואת העולם כולו לקדושה.