• סימון אוסבורן מפייננשל טיימס היה אורח חברת התעופה קטר איירווייס בטיסה בקו הארוך ביותר בעולם: מאוקלנד שבניו-זילנד לדוחא שבמפרץ הפרסי. 14,500 ק"מ, 18.5 שעות ותשעה איזורי זמן במטוס בואינג 777. את חוויותיו הוא סיכם בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקרי הדברים.

זמן קצר לפני שהבקר מגיע למגש המתקפל שלי, אני תוהה כיצד לשים את רגלי. מה שנראה כמהלך מנצח – מושב ליד יציאת החרום – התגלה כפחות מוצלח כאשר רגלי הימנית דחוסה עם אפוד ההצלה. אני בודק את המפה על המסך: עוד 17 שעות ליעד. לאורך הטיסה, אני אצפה בחמישה סרטים ואבלה שעות בתחינה שמפת הטיסה תזוז מהר יותר. כבר ביליתי בטיסות ארוכות, כולן במחלקת תיירים, אך מעולם לא ידעתי מהי ההרגשה לשבת 18 שעות בכסא קטן מזה שיש בחדר העבודה שלי.

העולם אף פעם לא היה קטן יותר: בכל רגע נתון יש באוויר למעלה מ-10,000 מטוסים ובהם 1.2 מיליון איש הטסים במהירות של למעלה מ-800 קמ"ש. וכעת אנחנו נכנסים לעידן חדש של טיסות סופר-ארוכות, וקטר איירווייס לא תחזיק בשיא זמן רב. סינגפור איירליינס עומדת לפתוח קו לניו-יורק (19 שעות) וקנטאס מתכננת טיסות מסידני ללונדון (20.5 שעות). אנחנו קרובים למצב בו ניתן יהיה להקיף כמעט מחצית מכדור-הארץ בלא לגעת בקרקע.

בטיסה שלי היו 259 נוסעים במשקל 20 טון. בניגוד לדלק במיכלי המטוס, משקלם אינו פוחת לאורך הטיסה. לכן, חברות רבות המפעילות קווים סופר-ארוכים מציעות מקומות טובים יותר במחירים גבוהים יותר כדי להפחית את מספר הנוסעים, והן מקטינות את מחלקות התיירים כדי להשיג את אותה מטרה.

האם שווה לשבת כמעט יממה שלמה במטוס כדי לחסוך כמה שעות? כמה שעות אחרי הבקר קלטתי, שמעולם לא ישבתי זמן כה רב במקום אחד. זהו גם הזמן הארוך ביותר בו הייתי מנותק מהאינטרנט – וזהו דווקא אחד התענוגות הגדולים ביותר בטיסה הזאת. נדרשו לי שבע שעות להגיע מלונדון לדוחא ועוד 16 שעות לאוקלנד, מה שאפשר לי לבלות רק עשר שעות בניו-זילנד. בשלוש יממות, אני מבלה 50 שעות במושבי מטוסים.

ויש עוד נקודה: סכנות בריאותיות. לפני ההמראה אני נזכר ב-אמה כריסטופרסן, אשר מתה בגיל 28 לאחר שפיתחה כריש דם בטיסה מסידני ללונדון דרך סינגפור. ישיבה ממושכת עלולה ליצור קריש דם ברגל, ההופך לקטלני אם הוא מגיע ללב ולריאות. פרופ' צ'רלס מק'קולום הציע לי לנקוט באמצעי זהירות: ליטול אספרין כדי לדלל את הדם ולגרוב גרביים לוחצות מותאמות אישית.

רקס אדוארדס, איש עסקים שפגשתי באוקלנד, הציע לי להימנע מאלכוהול ולעשות יוגה. התעלמתי מעצתו בנוגע למשקאות, התחלתי לצפות בסרטון היוגה של קטר איירווייס – אבל מהר מאוד העברתי לערוץ אחר, למען לחץ הדם שלי. על-פי עצתו של מק'קולום, קמתי לעיתים קרובות ולחצתי את העקבים לרצפה. עד מהרה, השטח שליד יציאת החרום הפך לסוג של חדר כושר, כאשר נוסעים אדומי עיניים ניסו נואשות להתמתח בין תנומה לתנומה.

מעבר להגשת מזון מספק, קטר איירווייס עשתה מעט כדי להקל על הטיסה הכה-ארוכה הזאת. המושבים בבואינג 777 הישנים יותר חמימים כמו כסאו של מצחצח נעליים בתחנת רכבת, ורבים מאבדים מקום לרגליים משום שמערכת הבידור מותקנת מתחתיהם. אחרי 11 שעות טיסה – איפשהו מעל מפרץ בנגל – הלכתי לירכתי המטוס. ראשי כאב ועיני היו יבשות. ליבי יצא אל הצוות – 15 דיילים וארבעה טייסים העובדים במשמרות של שש שעות, והחומקים אל מושביהם כאשר הדבר ניתן.

אני חוזר למקום וחוטף עוד שעה-שעתיים של שינה עם כל העזרים האפשריים. לבסוף אנחנו מתחילים בירידה ונוחתים. אין מחיאות כפיים, רק איסוף עייף של החפצים. אני יוצא מהמטוס, פחות עליז מכפי שהצוות עדיין נראה. שרדתי את הטיסה הארוכה ביותר בעולם, ואני מסוחרר-משהו מעצם המחשבה שאפשר לטוס הלוך ושוב לקצה השני של העולם בתוך שלוש יממות. אני מחפש מקלחת בשדה התעופה. השעה אחרי חצות ויש לי פחות משעתיים עד הטיסה ללונדון – קפיצה קלה של שבע שעות.