שר התחבורה ישראל כ"ץ, הוא אחד מהשרים המקצועיים ביותר, ואולי המקצועי ביותר מבחינת התיק שבידיו. שלוש קדנציות הוא כבר אוחז בתיק התחבורה, שבעבר היה תיק אפור שכל חשיבותו הייתה עבור השר המכהן כמקפצה פוליטית ותו לא, ו"על הדרך" השר המכהן היה משתמש בתיק למינויים פוליטיים אישיים. שרי התחבורה לא היו מנהלים פעילות מקצועית ממש דרך התיק הזה אלא משאירים זאת לפקידי המשרד הבכירים. כך עשו כל שרי התחבורה עד שישראל כ"ץ הגיע לתפקיד. הוא החליט להפוך את התיק האפור לנוצץ, ולמרות היותו שר בכיר בליכוד הוא לא ביקש להתנתק מהתיק הזה לתיק יותר "יוקרתי".
והתוצאות ניכרו בשטח - תיק התחבורה הפך למקצועי ולבעל מעוף ובקצהו "דובדבן" הרכבת הקלה הבין-עירונית. כ"ץ קידם את מפת הרכבת עד שזו הפכה לאטרקטיבית ולא עוד משהו תיירותי בין ירושלים לתל אביב, או משהו יעיל רק בין חיפה לתל אביב. הפריפריה החלה לגלות את הרכבת, ובמיוחד הדרום השומם, עד שגם הצפון החל לאחרונה להיות מחובר למרכז המדינה, ועוד ידו של כ"ץ נטויה. לצד תחנות חיפה והקריות נוספו כרמיאל, אחיהוד, בית שאן, עפולה ומגדל העמק ובקרוב מדברים על חיבור קריית שמונה למוביל הצפוני הזה. בית שמש הפכה לנגישה בזכות הרכבת, ובקרוב יחובר הקו המהיר בין ירושלים לתל אביב. לצד ראשון לציון ורחובות מחוברים כולם גם ליבנה, לשדרות, לאשדוד, לאופקים, לבאר שבע, לדימונה, לאשקלון וללהבים - רהט.
מרכז הארץ הפך לסוגה בתחנות כמו ראש העין, פתח תקוה, בני ברק, בת ים וחולון, כפר סבא, הרצליה, הוד השרון, חדרה וגם פרדס חנה ובנימינה נמצאות על המפה. ועכשיו הודיע השר הנמרץ כי בקרוב תתוקן הרכבת לאריאל שבשומרון, שמעבר ל"קו הירוק". מבלי להיכנס לוויכוח הבינלאומי-פוליטי הרי שיש לשאול את השר הנכבד האם במסגרת מדינת ישראל הרשמית תמה כבר המלאכה, והאם הוא איננו נוקט באפליה קשה כלפי הסקטור הערבי בישראל, המהווה כמעט כרבע מאוכלוסיית המדינה?
מילה ושמה אפליה
רק תחנה אחת נושאת שם ערבי והיא תחנת להבים - רהט, בדרך לבאר שבע, וגם זאת רחוק מהעיירה הבדואית. רק הערבים תושבי הערים המעורבות כמו רמלה, לוד, באר שבע, חיפה, עכו ותל אביב-יפו נהנים מתוואי הרכבת וזאת רק משום שהם חיים בין יהודים וסלאבים. ואפילו שם עולה שאלה. כיצד ייתכן שחולון, בת ים, בני ברק, רמת גן וראשל"צ נמצאות על מפת רכבת של "גוש-דן" ואילו את יפו "שכחו"? אבל הבעיה הערבית והרכבת עמוקה יותר. כל תושבי המשולש הצפוני חייבים להגיע בדרכים עקלקלות לתחנת בנימינה, בשפלת השומרון.
האם תושבי העיר אום אל-פחם למשל אינם זכאים לתחנה משלהם? האם בבקה אל ג'רבייה הסמוכה לא יהיו נוסעים אם הרכבת תגיע גם אליהם על-ידי הקמת תחנה מקומית? האם טייבה, טירה וכפר קאסם אינן ראויות אפילו לתחנת רכבת אחת בלבד באחת מהן? האם כשתכננו את הקו לכרמיאל אי-אפשר היה להקים תחנה גם בדיר אל אסד? האם אי-אפשר היה לתכנן לעתיד שהרכבת לקריית שמונה תעבור דרך סכנין, ערבה ודיר חנא? מדוע ערים ערביות גדולות וותיקות כנצרת ושפרעם נותרו יתומות מפסי הרכבת? התשובה לכל השאלות היא במיליה ששמה אפליה.
בין הפסים ולא לצידם
יחשוב שוב השר הנמרץ - הצופה כבר היום אל כיסא ראש הממשלה, פעמיים לפני שהוא מותח את פס הרכבת להתנחלות אריאל, שישנו גם ציבור אתני מקופח החי ממש בין פסי הרכבת אך לא לצידם, שמתנהל באוטובוסים ובמיניבוסים ישנים ומעושנים והחפץ גם הוא לשבת על המושבים המרופדים של
רכבת ישראל. בטוחני כי המסלול הבאה העולה בדעתו של השר הזה, אחרי אריאל, תהיה כנראה לקריית ארבע או לאלפי מנשה ומעלה אפרים. וכשיקום הקו לאריאל אנחנו עלולים לשמוע כי עימו יעלו כבר קולות גזעניים שיקראו לכך שהתושבים הפלשתינים לא יסעו בו מ"סיבות ביטחוניות".
מר כ"ץ הנכבד, עצור בבקשה את קטר האפליה וסלול איזה פס רכבת לאום אל-פחם, לנצרת, לשפעם, לטייבה ולסכנין.
