הדברים שכותבים צבי כסה, יהודה שנהב, עדי אופיר, חנן חבר,
גדעון לוי ואחרים כמותם, אינם נגועים רק בתיעוב ובשנאה כי אם יותר מהם, בייאוש. הזעם שהם מביעים, בדרכם הבוטה והמתריסה (המקוממת עליהם את רוב הציבור), מעיד, בסופו של דבר, על חוסר האונים שהם חווים אל מול האמת של מלחמת אוסלו ואלפי קורבנותיה, אל מול הרוע הערבי והמוסלמי הסוגר על השמאלנות הרדיקלית שלהם מכל כיוון, ומציגים אותה כמצעד האיוולת הגדול ביותר בהיסטוריה.
מתוך ייאוש, שנובע מאסון אוסלו ומנהרות וטילי חמסתן, ומהתיעוב שהציבור הישראלי רוחש לכת של צבי כסה, אנשי הכת מגיעים לתיוג הכיפות הסרוגות כ"הרע המוחלט", להאשמת ה
מתנחלים ומשפחת נתניהו בכל פשעי האנושות מאז ומעולם. צבי כסה חבר בכת שהפכה אותו ואת קשר הרשעים שלהם, לרוצחי מקלדת ופושעי שנאה, למאפיונרים הרודפים את האנשים הנאמנים ביותר לעם היהודי ולמדינה היהודית. זאב גלילי ואסף שגיב כתבו בעמקות על הכת הזאת.
כת צבי כסה, כת השמאל הרדיקלי בישראל, אכולה שנאה עצמית פתולוגית, הגובלת באנטישמיות; אנשי הכת משתפים פעולה, מדעת או שלא מדעת, עם הגרועים שבאויבי העם היהודי; הכת הקימה קרן ולה זרועות תמנון הממומן בידי גורמים זרים, הדורשים את רעתה של המדינה; הכת אינה בוחלת בקבלת כספי ציבור, אף שהאזרחים המממנים תמיכה זו מכיסם סולדים ממנה וממטרותיה; זו כת שחסידיה מתמעטים והולכים, ככל שהיא נעשית אלימה וכוחנית יותר. שליטתה במוקדי הכוחנות הישראלית, הממסד התקשורתי הישן, הממסד המשפטי הישן, הממסד הצבאי והמשטרתי הישן, הולכת ונחלשת בקצב של טור הנדסי, ולכן אנו עדים לטירופה באמצעות הפקרת אזרחי ישראל ודרום תל אביב, רדיפת הכיפות הסרוגות, רדיפת ראש הממשלה הנבחר ומשפחתו, רדיפת הלוחמים שעושים דין צדק ואמת ברשעים המחבלים האכזריים.
הכת של צבי כסה, השמאל הקיצוני הישראלי, מעוניינת לשמר בכל מחיר את שליטתה הקולוניאלית במרחב בין הים לירדן, תוך הנצחת הפערים המעמדיים, הלאומיים והמגדריים שעליהם נשען כוחה. גם תביעתה לפירוק מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אינה אלא ניסיון נואל לזיכוך "המצפון" הגזעני שלה, באמצעות טקס קולקטיבי של גירוש שדים, המשליך את כל עוולותיהם על המתנחלים ה"רעים". ההגות השמאלנית הקיצונית סימנה את המתנחלים כשעיר לעזאזל שבזכותו יִקנו האליטות מחדש את מוסריותן הצבועה, טוען הסוציולוג יהודה שנהב, בספרו 'במלכודת הקו הירוק'.
חורבות ארץ התנ"ך
יותר ויותר ישראלים מבינים כי העימות עם השאיפות הלאומיות של הפלשתינים לא החל ב-1967 וגם לא ב-1948, ולא יבוא לידי פתרון פשוט על-ידי נסיגה לגבולות שציינו את תחומה של המדינה היהודית לפני שנה גורלית זו או אחרת. גם יחסו של השמאל הרדיקלי אל המתנחלים - להיטותו להעמיס על כתפיהם הצרות את כל האחריות להסתאבותה של המדינה - הוא תופעה התובעת דין וחשבון פסיכולוגי. זהו סינדרום המשיחיות החילונית של
אהרן ברק, זהו סינדרום פטרישיה הרסט, זהו סינדרום דת הכפירה. למותר לציין שההצעה להקמת מדינה פלשתינית נוספת על ירדן, על חורבות ארץ התנ"ך, נתקלת בהתנגדותם העזה של רוב אזרחי המדינה היהודים, הרואים בה, ובצדק, התאבדות לאומית. בתנאים אלה, הניתוח הרדיקלי לסכסוך הערבי ישראלי הוא יותר בגדר חיטוט עקר בפצעי העבר מאשר פריצת דרך חדשה ליישוב הסכסוך.
עמדתו של צבי כסה וחבריו לשמאל הקיצוני אינה "פוסט-ציונית" אלא אנטי-ציונית. זו כת המתאפיינת ביהירות ובאגומניה, ברטוריקה ובדמגוגיה אלימה, כוחנית, זועמת ומתלהמת. הם פוסלים את מפעל ההתנחלויות הציוני משום שהוא מצטייר בעיניהם כשיאה של ההתחדשות הדתית והמהפיכה האמונית. תעשיית השקרים שהם מטיחים במתנחלים ובמדינה מצטברת למסה קריטית של שלילה שאינה מותירה להם שביב לגיטימציה או תקווה.
הבחירה הזו של צבי כסה והשמאל הרדיקלי בשיח של שנאה עצמית והזדהות עם האויב "המסכן" משתלבת היטב, כמובן, באקלים האנטי מוסרי השורר בישראל ובמדינות רבות אחרות באירופה ובארצות הברית. אקלים שמאפשר את הפלישה המוסלמית והשתלטות האיסלאם על יבשת אירופה. אקלים שמחזק את הטרור ונוקט בעצמו טרור נגד האזרח השפוי.
בכת של צבי כסה, חברה אריאלה אזולאי, החולקת במאמרה את תשוקתה העזה לרמוס בגלגלי מכוניתה את הדגל הישראלי ביום העצמאות. אזולאי מספרת כי היא "זוכרת את היום שהבחנתי באלימות שהייתה בדגלים הנוכחים בכל. זה היה ביום שבו הבנתי את מה שידעתי, שמה שגם אני כיניתי 'יום העצמאות' היה יום של אסון לאחרים. הנפת הדגל בפומבי, באופן מוחצן, תוך התעלמות מהמבט האפשרי שלהם בו, נראתה לי יהירות בלתי נסבלת". הכותבת מתקוממת נגד עצם ה"זיהוי בין האינטרסים של קולקטיב בדלני שאחז בשלטון - הקולקטיב היהודי - ובין המדינה". אריאלה אזולאי, מתעבת פטריוטיות ישראלית ציונית, פטריוטיות של רוב הציבור הישראלי, כמו גם של הכיפות הסרוגות והמתנחלים.
הכת האנטי-ציונית, המתאפיינת בשנאה עצמית, בעיקר שנאה למתנחלים ולכיפות הסרוגות, מצומצמת בהיקפה אך חסרת מנוחה וקולנית, מפרסמת מאמרים, מוציאה לאור ספרים ועיתון ידוע לשמצה בהשמצותיו, ומתעדת ומפיצה באובססיביות את העוולות שמחוללים, לטענתה, הממסד הציוני וכוחות הכיבוש. עם זאת, יש משהו מטעה בפעלתנות הזו; היא עשויה לעורר רושם של מעורבות עמוקה במרחב הציבורי המקומי, אך הדחף המניע אותה כיום דווקא מרחיק אותה מן הזירה הזו. כת השמאל הרדיקלי אינה מעוניינת באמת בנטילת חלק כלשהו בסדר הישראלי; היא נואשה ממנו זה מכבר. היא נמצאת בדרך החוצה. החוצה מהיהדות, החוצה ממדינת ישראל, החוצה מהצבא הישראלי, החוצה מהעם היהודי, אל זרועות האויב הערבי והמערבי, אל זרועות האנרכיזם. הכת הזו, מגיעה לסרבנות, לחתרנות, למסירת מידע לאויב, לסיוע לאויב בעת מלחמה, לתמיכה וביצוע טרור אקדמי, כלכלי, מדיני, פוליטי, משפטי, כנגד העם היהודי והמדינה היהודית.
