הדיפלומט הישראלי האגדי אורי לוברני הלך לעולמו לפנ שבוע בגיל 91. חלומו הגדול ביותר היה לראות בנפילתו של המשטר האיסלאמי-רדיקלי באירן. הוא האמין בכל מאודו שישראל וכוחות במערב יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר כדי לגרום להפיכה נגד האייטולות באירן. מותו של לוברני מספק לנו הזדמנות לבחון שוב סוגיה חשובה זו.
לוברני עבד במערכת החוץ והביטחון של ישראל החל מיומה הראשון של המדינה, והתמזל מזלי להכיר אותו. במסגרת שירותו ב'הגנה' הוא הבריח מעפילים יהודים לארץ-ישראל, ולחם במלחמת השחרור. הוא שימש כראש לשכתו של שר-החוץ
משה שרת, וכיועץ לענייני ערבים ומנהל לשכתו של ראש-ה
ממשלה ושר-הביטחון דוד בן-גוריון. הוא שירת תחת כל ממשלה שקמה מאז ועד היום, עד ל
בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון.
כשגריר ישראל באתיופיה, הוא ניצח על "מבצע שלמה", שבמסגרתו הועלו לישראל 20,000 מיהודי אתיופיה. בשנות השמונים של המאה הקודמת הוא שימש כמתאם הפעולות בלבנון, וניסה, ללא הצלחה, להביא לשחרורו של הנווט הישראלי השבוי רון ארד.
אך חשוב מכול, לוברני שירת כראש המשלחת הישראלית לטהרן בין השנים 1973‑1978. אלו היו השנים האחרונות שבהן שררו יחסים חמים בין מדינת-ישראל לאירן, טרם נפילתו של השאח. הוא ראוי לתהילה על כך שחזה ששה חודשים מראש את נפילתו של השאח; אך אז איש לא האמין לו, כולל אנשי סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב.
מאז יצא לוברני למערכה של איש אחד שמטרתה לחולל את החלפת המשטר באירן. הוא כתב מאמרים רבים שבהם טען שזה אפשרי ושזו צריכה להיות תוכנית בעדיפות עליונה, והוא הציג את טענותיו לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו בוושינגטון ובירושלים. הוא האמין בלהט שתוכניתה הגרעינית של אירן ושאיפותיה המהפכניות מהוות איום על העולם כולו, ושהדרך היחידה לעצור בעד האייטולות היא לתמוך בשינוי שיבוא מתוך אירן עצמה.
הזדמנות טובה
כאשר 'המהפכה הירוקה' הציפה את רחובות טהרן ואת רחובותיהן של ערים ראשיות אחרות באירן, בעקבות השחיתות שנתגלתה בבחירות 2009, הצטרפו ללוברני מומחים ופקידים רבים שחשו גם הם שזוהי הזדמנות טובה לחזק את ידיהם של המפגינים ולהביא את משטר האייטולות אל קצו.
אולם
ברק אובמה, שהיה נשיא ארה"ב באותה תקופה, לא שעה לתחינותיהם של המפגינים האירניים ולהפצרות של מצדדי אירן-החופשית כדוגמת לוברני. במקום זאת, אובמה היה כבר עסוק בלהציע לאייטולות בסודי סודות הצעות מפתות בתמורה להסכם גרעיני.
לוברני כבר לא היה בתפקיד כאשר הגל האחרון של מחאה פוליטית-חברתית שטף את אירן החל מדצמבר האחרון, אך ניתן היה לשמוע הדים מדבריו בדיונים הציבוריים שהתקיימו בעקבות זאת. האם ההפגנות עשויים להוביל להחלפת המשטר באירן; האם אמריקה ושחקנים חשובים אחרים צריכים לתרום לכך באמצעות תמיכה מוסרית, ואולי אף חומרית, במפגינים; או שמא "התערבות" כזו מצד המערב רק תגרום לדה-לגיטימציה של המפגינים ותביא לתוצאות הפוכות?
כצפוי, החשודים הרגילים (בעיקר פקידים לשעבר של ממשל אובמה) טענו שעל וושינגטון לשמור מרחק ולהסתפק בתפילה למען המפגינים. הם ציינו שמנגנוניה של הרפובליקה האיסלאמית הם עצומים וחזקים, מכונת הדיכוי האירנית היא אכזרית ומשומנת היטב, והבריתות האזוריות והבינלאומיות של טהרן הן מרשימות ובעלות-עוצמה - ולכן הסיכוי להביא להפלת המשטר הוא קלוש; משאלת-לב, לכל היותר. ובכל מקרה, היה להם את "הישג" הגדול של אובמה, הסכם הגרעין האירני, שעליו בקשו לשמור ולהגן.
סנקציות כלכליות
אולם, מנתחים אחרים הבחינו בהבדל איכותני במחאות האחרונות, וזיהו בהן הזדמנות להחליש את המשטר. בניגוד למחאות כלכליות או למחאות נגד שחיתות שהיו בעבר, לגל המחאות הנוכחי היה גוון לאומני; כלומר, המפגינים קראו לחזרה לאירן של טרום-המהפכה האיסלאמית. "תפסיקו להשקיע בסוריה, תתחילו להשקיע בנו", "אנשי-דת, לכו הביתה, שחררו את ארצנו", "מוות לחמינאי, אנחנו רוצים את (השאח) פהלווי" - אלה היו חלק מסיסמאות המחאה.
בעקבות זאת, מומחים ידועים בנושא אירן, כמו רעואל מארק גרכט (אנליסט לשעבר בסוכנות הביון המרכזית), עמית בכיר ב'קרן להגנה על דמוקרטיות', וריי טאקיי (פקיד לשעבר במחלקת המדינה), עמית במועצה האמריקנית ליחסי חוץ, טענו שזהו אינטרס אמריקני שהסכסוכים הפנימיים בתוך אירן ילכו ויתגברו.
באופן ספציפי, הם רואים מאבק מחריף המתפתח בין הנשיא חסן רוחאני למנהיג העליון האייטולה עלי חמינאי, מאבק פלגני שמאיים על צמרת השלטון של הרפובליקה האיסלאמית. לדעתם, המאבק מביא את התיאוקרטיה האירנית לשיתוק, דווקא בשעה שהיא מתמודדת עם חוסר שביעות-רצון בקרב הציבור, עם הִדָרְדְרוּת כלכלית (עם שיעור אבטלה של 40% בקרב הצעירים), ועם התפשטות אימפריאלית מעבר ליכולתה מבחינה כלכלית וצבאית.
גרכט וטאקיי טוענים שארה"ב יכולה לעזור להחליש את המשטר. הם אומרים שהנשיא טראמפ צריך להשתמש בעמדתו הכוחנית ובסנקציות כלכליות אגרסיביות כדי לחשוף את התנהגותו הרודנית של המשטר ולהענישו על כך. גם הסגה כפויה של כוחותיה של טהרן מסוריה עשויה לעזור, וכן גם גל גואה של סנקציות נגד משמרות ההפיכה. "אירן היא הר-געש," הם קובעים. "אנחנו רוצים שהוא יתפרץ."
ממשל טראמפ הפיק יתרון מסוים מאי-השקט השורר באירן, כדי להצדיק את האופן שבו הוא מתאר את ממשלת אירן כ"משטר סורר" וכ"דיקטטורה מרושעת" שאינה נתמכת על-ידי רובו של העם האירני. מחלקת המדינה האמריקנית השתמשה בחשבונות הטוויטר והפייסבוק שלה בשפה הפרסית כדי להציע תמיכה למפגינים, למרות אזהרות מאירן וממדינות אחרות, כדוגמת רוסיה, שלא להתערב. שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, אמרה ש"כל שוחרי-החופש צריכים להזדהות עם המטרה (של המפגינים האירניים)".
רודנות נוראית
חשוב לציין זה הרבה יותר תמיכה ממה שזכו המפגינים האירניים לקבל בעידן אובמה. אך עד כמה שידוע לי, תמיכה זו היא עדיין בגדר רטוריקה בלבד.
בנאומו בוועידה השנתית של אייפ"ק לפני שבוע, השמיע גם רה"מ נתניהו קול תומך במפגינים. "בבואנו להתנגד לתוקפנותה של אירן, עלינו לזכור תמיד את בני-עמה האמיצים...(כולל) הסטודנטים שעוברים עינויים או מוצאים להורג בירייה משום שדגלו בחופש. אנו מזדהים עם אלה באירן שדוגלים בחופש. אני מאמין שיגיע היום שבו הרודנות הנוראית הזו תעבור מן העולם... וכשזה יקרה, הידידות ההיסטורית בין עם ישראל לעם הפרסי תשוב לשרור מחדש".
מילים יפות אלו מביעות רגש נעלה. אך שוב, האם ניתן לעשות יותר כדי לקדם הפיכת-נגד באירן? אורי לוברני בהחלט חשב כך, והוא לא היה תמים.
[
מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים]
