חברות הענק AT&T וטיים-וורנר מבקשות להתמזג בעסקה בהיקף של 85 מיליארד דולר, ובאופן מוזר – הן ה"אנדרדוג" במאבקן מול הממשל על אישור המיזוג. ראש מחלקת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים, מאקאן דלהרחים, מתנגד למיזוג בטענה שהוא יוביל למונופול שיעלה את מחירי הטלוויזיה בכבלים. החברות טוענות שהמיזוג הכרחי כדי שיוכלו להתמודד מול גוגל, פייסבוק,
אמזון ונטפליקס.
"אני מסכימה עם החברות", כותבת ראנה פורוהאר בפייננשל טיימס. חברות ההיי-טק הללו הן בין הגדולות והעשירות בעולם – בכלל, לא רק בתחום שלהן – והן שולטות בשווקיהן. מונופולים כאלו לרוב מדכאים חדשנות, תחרותיות, יצירת משרות וצמיחה. אבל בכל מקרה, גם מיזוג בין AT&T לבין טיים-וורנר יעשה מעט מאוד לפתרון הבעיה המרכזית: התחרותיות במשק האמריקני אינה מתאימה לכלכלה הדיגיטלית. הגיע הזמן לחשוב לא רק על רווחת הלקוח, אלא על הרווחה עצמה, טוענת פורוהאר.
במשך עשרות שנים עמדה שאלה אחת במרכז מדיניות ההגבלים האמריקנית: האם המיזוג טוב או רע ללקוח, והתשובה ניתנה במונחי מחירים. לעומת זאת, בכלכלה הדיגיטלית המטבע העובר לסוחר איננו הדולר אלא המידע. הלקוחות מקבלים את השירות בחינם או כמעט בחינם, ובתמורה מספקים מידע על עצמם. זוהי כלכלת חילופין, בה המחיר הוא חסר משמעות. המידע שווה הרבה יותר מאשר 65 הדולרים לחודש שגובה טיים-וורנר תמורת שירותיה.
גוגל מציעה 50 ערוצי פרימיום של יוטיוב ב-40 דולר לחודש. אמזון ונטפליקס הפכו לספקיות תוכן המתחרות ב-HBO. אפל ופייסבוק משקיעות מדי שנה מיליארד דולר כל אחד בתכני וידאו. במקביל, שוק הפרסום נעשה כמעט בלתי אפשרי מבחינת החברות הוותיקות. בשנת 2017 בלעו פייסבוק וגוגל 84% משוק הפרסום הדיגיטלי. אין פלא, אפוא, ש-22 מיליון מנויים כבלים בארה"ב נטשו בשנה שעברה – זינוק של 33% לעומת 2016. אם למישהו יש מונופול, זה לא לחברות התקשורת הוותיקות.
חברות ההיי-טק טוענות שאין שום בעיה: הלקוח מקבל תוכן איכותי בזול. אבל יישום ההגדרות המיושנות הללו על הכלכלה הדיגיטלית, רק מגביר את הבעיה – טוענת פורוהאר. ואכן, יש ניצנים של שינוי בשיח, בזכות אנשים כמו בארי לין. הוא מציע לחזור לגישת ההגבלים של שנות ה-80, ולפיה כוח כלכלי גדול מדי יותר כוח פוליטי גדול מדי. גישה זו נכונה גם היום: מגזר ההיי-טק, בראשותה של גוגל, הוא השדולה הענפית הגדולה ביותר בוושינגטון.
הגישה הזאת מספקת תפיסה רחבה בהרבה של "רווחה כלכלית", כאשר היא מסיטה את נקודת הכובד מרווחתו של היחיד לרווחתה של המערכת הכלכלית. קשה יותר לכמת את הגישה הזאת, אבל הפדרל ריזרב כבר משתמש בה. סניפיו בבוסטון, שיקאגו וסן פרנסיסקו מביאים בחשבון מאז 2008 שיקולים של צמיחת הקהילות במדיניותם הפיסקלית. אז נכון שצריך לבחון את כוחן של חברות, אבל ממשל טראמפ מסתכל על החברות הלא-נכונות.
