קימרלינג זיהה שבע קבוצות אוכלוסייה "המייצרות" את המציאות הישראלית המיוחדת במינה, אותן מנה: המעמד הבינוני-חילוני, הציונות הדתית, החרדים, המזרחיים המסורתיים (מעט), ערביי ישראל, העולים מרוסיה, והעולים מאתיופיה. ובמה נבדלות הקבוצות הללו זו מזו? וקימרלינג משיב: בנישואין, במקום המגורים, בדפוסי צריכה, באופני דיבור, במערכות חינוך, באמצעי התקשורת ועוד". הקבוצה הראשונה, המורכבת כיום מקבוצת הוותיקים, כולל מזרחים (קומץ) ואף ערבים, מייצגת בעיני עצמה את ה"ישראליות" הצרופה. אומנם היא איבדה את הכוח ההגמוני שלה עם השנים, אך עדיין יש לה השפעה במוקדי הכוח השונים, למשל בבית המשפט העליון וב"איים" שונים של תקשורת ההמונים. שם, לדוגמה היא, עדיין, מספקת את רוב רובו של התוכן במדיה האלקטרונית ובפרינט (לגבי הפרינט, לפחות עד עלייתו על במת התקשורת של '
ישראל היום')...
אלא שקימרלינג לא ראה את תהפוכות החרב המתהפכת של האשכנזיות הדועכת. אומנם הוא מזכיר את ראשית השינוי העמוק שהחל כבר ב-1973, במלחמת יום כיפור, והשלמת התהליך ב-1977, עת עלה בגין לשלטון. אולם הוא ממעיט מהשפעתה של התקשורת.
לדעתי 1973, הייתה קו פרשת המיים. זו הייתה השנה בה שילבה לראשונה המדיה לסוגיה, יד עם קבוצות באופוזיציה שדרשו בתוקף שינוי, ופעלו נגד הממסד המפא"י הישן. התקשורת הפכה את מלחמת יום כיפור למצע של גחלים לוחשות, עליו הניחה את הממסד האחוסל"י, ששלטונו המוחלט ניהל את המדינה, ללא מצרים, עד אז. התהליך הבשיל והגיע לכדי מיצוי עם ניחוח אנרכיסטי/רבולוציוני, אנטי ממסדי, ב-1977, כאשר הליכוד וד"ש של
יגאל ידין. שילבו ידיים ויצרו את התפנית הפוליטית העמוקה, משאלת לבם של מרבית בוחריו - המזרחיים. דווקא בגין, למרבית האירוניה, נמנע מהגשמת הציפיות של מצביעיו, ונרתע מ"התחשבנות" מעמיקה עם הממסד האשכנזי. האחוסלי"ם נותרו ברובם בעמדות הכוח הישנות, אף שכוחם כבר היה בשחיקה משמעותית, מעצם השינוי בשלטון. הסתלקותו של בגין, עלייתו של הצמד שמיר/פרס מצאה אותם מוחלשים אך עדיין על-כנם, למעשה עד בואו של שרון ועוד יותר של נתניהו. כאן קם והחל התהליך של דחיקתם ומצדם - הצעקה הגדולה על נישולם.
אבל היו גם הפתעות גדולות בדרך. מחאת האוהלים ב-2011, בשדרות רוטשילד, מחאה שריכזה בין 400,000 מפגינים לחצי מליון, הייתה הפגנה אחוסלי"ת למשעי. אך הפגנה זו הייתה גם הפגנת כוח במדרון אלי תבוסתם. אלה היו פרפורי גסיסה. אומנם היו בין ראשיה גם צעירים מזרחיים, אך הם היו מיעוט שבמיעוט. בבחינת עלה תאנה. העובדה הנחרצת הייתה ברורה: סירובו של הציבור הרחב להצטרף למחאה שנראתה לציבור אחוסלי"ת מוחלטת. ובשל כך גם אנטי ליכודית. מחאת האוהלים לא הבשילה לכדי מהפכה של ממש.
צדק חברתי
פרופ' אורן יפתחאל, סבר, במאמר שפרסם ב-2011, כי מחאת האוהלים ב-2011 הייתה אכן ניסיון של הדור האשכנזי הצעיר לבצע הפיכה, "לא דרך מינויים הסתדרותיים ופוליטיים וגם לא דרך הממסד הצבאי, האקדמי והכלכלי, אלא דרך מאהלי הרחוב וכיכרות העיר. הוא אינו מניף סיסמאות של "שלום וביטחון" או "צמיחה כלכלית", אלא "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה"". אלא שניסיון זה, במבחן התוצאה, נכשל באופן חרוץ. נתניהו זכה בנצחון מובהק בבחירות שלאחר מכן.
הניסוי השני מוצג ממש לנגד עינינו עכשיו. ההתכנסויות בכיכרות, של הדור השלישי של האחוסלי"ם, הפעם במסווה הנוח של רצון להפיל את נתניהו מהשלטון, הינן במסגרת אחוסלי"ת מובהקת. ניתן לזהות כאן את הניסיון, אולי האחרון, בשים לב למדגמי דעת הקהל הנוכחיים. ליצור שינוי שלטוני מעמיק, להחזיר את גלגלי ההיסטוריה הסוציואקונומית (חלוקת המשאבים הלאומיים), אחורה. מאוחר מדי. ציבור המצביעים עבר שינוי דמוגרפי מעמיק. הוא ברובו היום ליכודי/מזרחי. ציבור זה איננו רוצה בשובם של האחוסלי"ם לשלטון. תורמים לכך גם גילויים אחרונים בתקשורת, מטרידים מאד, העוסקים בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן ובפרשות קשות, נוספות (אלה ראויות לדיון נפרד), הקשורות בקליטתה של יהדות המזרח, בשנות ה-50. הדברים הללו, נופלים על אוזן קשובה. הם מעצימים את כוחו של הליכוד ואת כוחו של ראש הממשלה, המזוהה לחלוטין עם הליכוד. הם גם אלה המשמידים, אט אט, אולי שלא בצדק, אבל כתהליך היסטורי הכרחי, את האתוס האשכנזי, אותו סיפור מופלא של הקמת המדינה ומלחמת השחרור.
כך לדוגמה נראית השחיקה בכוחו של ביהמ"ש העליון. עוד אורגן אחוסל"י, עוד מערכת רבת עוצמה, אשכנזית בהרכבה האישי, אשכנזית בתוכן החלטותיה (ע"ע דרום תל אביב). מערכת זו, היא אחת מיסודות כוחם של האחוסלי"ם. היא מאבדת את כוחה בהדרגה אבל בהתמדה, בשל פעילות נמרצת בממשלה (שרת המשפטים), בכנסת, בלשכת עורכי הדין, ובעוד מקומות, ובעיקר בשל עמדות נחרצות של הציבור המצביעות על ירידה משמעותית באימון הניתן לה על-ידי הקהל הישראלי.
נתניהו פעל רבות להחלשת האתוס האחוסל"י. אולי מבלי משים. שורת המינויים שהוא אחראי להם, בכנסת ובוועדותיה, בממשלה, בצבא, במשטרה ובעוד מקומות, הוכיחה שהאחוסליו"ת איננה הכרח שלטוני. אם תתמיד עלייתו בסקרים, ובוודאי אם יזכה בתוספת כוח אלקטורלי בבחירות הקרובות, יצלח לכן גם את המשוכה הפוליטית/משפטית, הנוכחית. התהליכים האמורים, המעוגנים בשינויים עמוקים בחברה ובהלך רוחה, יקשו מאוד על הפרקליטות להעמידו לדין, בשל סיגרים או בשל סיפורי בדים או בקבוקים למיניהם.
