בלאגאן! זה מה שיש לי בבית, בלאגאן אמִתי, קל וחומר לקראת פסח! לעתים נדמה לי, שממרום גילי אני יכולה לקבוע, שמהחפצים שאספתי במשך כל השנים כ"אספנית" כפייתית, יש לי עתה נדונייה לעשרה גברים!
אודה ולא אבוש, אני פוחדת להיות ענייה ולא זורקת דבר, שמא אצטרך לרכוש את הבגד או החפץ הזה ביום מן הימים ולא יהיה לי כסף לרוכשו. מוטב לאגור, להרגיש עשירה ולא להזדקק חס וחלילה לבריות.
מה אומר לכם רעיי, מה אין לי בבית (חוץ מבעל ומטוס): בגדים, כלֵי בית, בובות, ספרים, ספרים ועוד קצת ספרים..., כלי כתיבה, איפור, כלי מיטה, תמונות (כולל תמונות של ספריי) מגבות, ניירות בתוליים וכתובים ועוד ועוד. במיוחד קשה לי לזרוק פתקיות קטנות, צֵעטַאלַאך.
מי שמכיר אותנו, המושכים בעֵט סופרים, יודע שעל כל פתק יכול להיות כתוב משהו חשוב. אולי אמצא זנב רעיון שכתבתי בזמנו על חתיכת נייר שנקרתה בביתי? כתבתיו בעודו "חם", שמא יתעופף ממוחי וייעלם מחיי אחרי דקה. דעו לכם, שהמוּזה היא בלתי צפויה. היא "גברת מכובדת" הבאה אלינו, הסופרים, בהפתעה ולא בהזמנה, לכן עלינו להיות זריזים ולתפוס בכנפיה לפני שתפרח ותעוף מראשינו!
המוזה באה כרצונה ופורחת כרצונה ואין אנו שולטים בה. והרי לא בכל פעם יש לי זמן לשבת עמה, "ללטף" אותה ולכתוב את מה שעולה במוחי בזכותה. זו הסיבה, שבביתי הצנוע יש פנקסים קטנים לצד עפרונות המפוזרים במספר פינות בבית, כי בכל רגע היא יכולה להופיע ואם לא אכתוב מיד את הרעיון, אפילו נוצה ממנה לא תיוותר בראשי.
החיים זורמים ואני מלקטת את סיפוריי חיי ויוצרת סיפורים אחרים המתרבים בקרבי. מעיין המילים והמשפטים שופע ועולה על גדותיו ועימו הפתקים, הניירות, הקלסרים, הארגזים... ואוטוטו אני "טובעת"! הלב מתמלא ברעיונות ובמילים, עד שבחלומותיי אני רואה עצמי רצה בידיים פשוטות אחרי דפים ופתקים וחשה כמו הנביא ירמיהו שאמר (בפרק כ', ט'): והיה בלבי כאֵש בוערת עצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". כך בדיוק!
בקומי בבוקר אני נסערת, האם מצאתי וקראתי את כל הפתקים בביתי? האם עברתי על כל הרעיונות שנכתבו על ניירות שהצהיבו מרוב שנים ולא הובאו לידי מימוש? האם הם רלוונטים לחיינו היום, על-אף שנכתבו על פתקיות ודפים לפני שנים? קושיות רבות אני יכולה להקשות בימים אלה של פסח, כי בפסח מותר להקשות קושיות!
הלב מצווה לממש את הרעיונות, אך הזמן, יש לו זמן כשמדובר בכתיבה יוצרת, וכי מה אצה לו הדרך? הוא ההפך מהמוזה הפורחת. אומנם כתבתי, אך צריכים זמן, לשבת ולבחון כל יצירה, לעבור עליה שוב ושוב, להקציע, ליישר, למחוק, להוסיף, לערוך... בקיצור, מסע קשה ומתיש!
אני שמחה לפחות שאחד העם ואני ב"ראש אחד" כמו שאומרים. הוא כתב פעם: "שאין טוב בלא רע, ואין רע בלא טוב". לדעתי הוא צדק! הבלאגאן לפני פסח הוא רע, אך מה הטוב שבו חוץ מהניקיון? הטוב הוא, שמצאתי אוצרות! ואני מאמינה, כ"אספנית", שעוד נכונו לי אוצרות רבים שאגלה בביתי, ששכחתי מהם בכלל, וזאת עוד לפני בוא הפסח.
החלטתי להתחיל לנקות תחילה את המרפסת. היא "רחוקה" מהבית ו"תלויה" בחוץ. במחשבה שנייה, היה זה רעיון מצוין, כי אני בדיוק צריכה לגשת לרופא ולחדש את מרשם הויטמין די שלי, והמרפסת שלי שטופת שמש, כך שאת הוויטמין אקבל לעת עתה ישירות מהשמש!
ישבתי על כיסא ושמש מרץ הנעימה שזפה את פניי וזרועותיי. קירבתי אליי מספר ארגזים נשכחים ופתחתי את הארגז הראשון. חיטטתי בקרביו ומצאתי מסמכים ודפי משכורות עוד משנות השבעים של המאה הקודמת. כמובן שקרעתי אותם והכנסתים לשקית השחורה של הניירות למיחזור. היו בארגז גם מגאזינים ישנים של ועד עדת הספרדים, נשיונל ג'אוגרפיק, מוזאון ישראל ואחרים שהצהיבו מרוב שנים ושמש. הניילון השחור התמלא לאט-לאט בניירות ולבי רחב מתענוג. ארגז אחד רוקנתי תודה לאל ופניתי לפשפש בארגז השני.
פתחתי אותו והעליתי את הניירות ששכנו בו
כבוד... התחלתי לקרוא... ולבי החסיר פעימה. לא האמנתי למראה עיניי: גיליתי בו ארבעה סיפורים שכתבתי זה מכבר על ימי ילדותי בשכונת "נחלת צבי" בירושלים, סיפורים שחיפשתי אותם בביתי עוד משנת 2007 ולא מצאתי. איך הם הגיעו לארגזים שבמרפסת, לאלוהים פתרונים!
חיבקתי אותם, הצמדתי אותם לחזי ויללתי כמו חתול רטוב. חשתי כאילו גיליתי ילדים אבודים. האיפור שלי נזל בשלל צבעיו על פרצופי וניראיתי "שלל צבעים טכניקולור". לא חסתי על האיפור שנהרס ושמחתי שהדפים נשמרו ב"שְׁמַר דף", לא דהו מהשמש ונשארו כפי שהנחתי אותם בזמנו. לא היה גבול לשמחתי. עכשיו הבנתי מה הטוב שבאותו ניקיון של פסח.
בצד המכתבים שגיליתי בארגז ואיגרות ימי ההולדת שלי מימים ימימה, הבחנתי במעטפה בצבע כתום עז שעליה הודבקה מדבקה לבנה עם כתובת מודפסת של שולח המכתב. הייתי מאוד סקרנית לדעת, מי עוד מדפיס בימינו את כתובתו ולא כותב אותה בכתב ידו? והלא דבר זה נהוג לעשות בלשכות של שרים, שופטים עליונים וכיוצא באלה מכובדים...
אני זוכרת, שהייתי שולחת מכתבים בתוך מעטפות עם כתובות מודפסות, כששימשתי מנהלת לשכתה של סגנית שר החינוך. אסור היה לי לכתוב כתובת בכתב ידי, גם אם כתב ידי הוא יפה וקליגראפי.
הרמתי את המעטפה ואל מול עיניי ניגלה השם המודפס, היה הוא של הסופרת נאוה סמל ז"ל. מיד פתחתי אותה והוצאתי ממנה איגרת מקסימה וצבעונית שעליה נכתבו מילים שחיממו את לבי.
האיגרת נכתבה בתאריך 13.12.2007 וזו לשונה:
"לשמחה שלום,
סיפורי הזכרונות שלך מרגשים ומלאי ניחוחות ילדות שלא פגו, כאותן שושני נצח. אני בטוחה שנכדייך שותים בצמא את תאורי יום הכיפורים, הכנסת האורחים והפרנסה שמכבדת את בעליה. כמה יפה שאת מתעדת את רקמת החיים שבשכונתך. אמנות הסיפור העממי חשובה מאוד ואני בטוחה שתמשיכי לספר מ"טיפת הסחוג בדלי של חלב" (כמה יפה הביטוי).
וגם אני ביליתי ימים יפים בילדותי בחברת יוצאי תימן. חברתי הטובה בילדות הייתה דור 7 בארץ לטבריינים שהגיעו במקור מצנעא.
בביתה אכלתי מדי שבת ג'חנון, חילבה וסחוג, והאנשים היקרים האלה לימדו אותי מהי שמחה בבית, שכן בית ילדותי בצל שורדי שואה, היה עצוב.
בשבילי העדה התימנית היא תמיד שמחת חיים שהוסיפה אור לילדותי.
כל טוב לך שמחה
ותודה על מתנת הספר
נאוה סמל".
תאמינו לי, רעיי, שבכלל שכחתי ששלחתי לה את שני ספריי: "שושנות לנצח" ו"טיפת סחוג בדלי של חלב", סיפורים מימיי ילדותי מסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים של המאה הקודמת.
מאז ומתמיד הערצתי את נאוה סמל כסופרת וכאישה. היא באמת דוגמה וסמל, כשמה, לאחת הנשים שתפשה בציצית ראשה והוציאה עצמה מבור צער השואה שבבית ילדותה. היא חיפשה את האור והשמחה בחייה, כפי שכתבה, והשתדלה לחיות ככל האדם (הבריא), ליהנות מהחיים שניתנו לה, וזאת לצד מחלתה הקשה. נאוה ניהלה בית חם, הייתה רעייה ואֵם נפלאה והמשיכה לכתוב וליצור אף ביתר שׂאת.
אני נרגשת עד עתה מה"מציאוֹת של פסח". החלטתי לשתפכם בחוויה מסעירה זו, כדי שאף אתם תוכלו למצוא את הטוב שבניקיונות חג הפסח. מי יודע, אולי תגלו אוצרות שיירגשו אתכם, יזכירו לכם נשכחות ויעשו אתכם מאושרים כמוני כשתמצאו אותם?
אני מאחלת לכם ולב"ב, חג פסח שמח וכשר!
