תקרית "אלטלנה" - כמעט וגרמה לכשלון צבאי בנגב <br>

ראובן עשור נולד בצ'כיה בשנת 1922 ועלה ארצה לירושלים בשנת 1939. עשור שירת בצבא הבריטי במצרים ובאיטליה וגויס בשליחויות של המוסדות הלאומיים בצ'כיה ובהונגריה. עשור היה חבר קיבוץ דורות מיסודו בשנת 1943 ועד שנת 1947, ואחר כך ירד לסדום, חי בבאר-שבע, ועבד בקריה למחקר גרעיני ובקרן הקיימת בירושלים, כדובר.

משלהי שנות השישים פרסם רשימות "בדבר" "על המשמר", ידיעות אחרונות ובעיתונים גרמניים שונים. פרסם כמה ספרים והראשון שבהם: "סיפורים מאמצע המאה". בספר תיאר עשור את המשלחת של קיבוצי הנגב לבן-גוריון ב-23 ביוני 1948, פירט את בקשותיהם ואת כל מה שקרה עקב כך.

מחלקת קיבוץ "דורות" הייתה שותפה לטבעת ההסגר שהטיל הצבא על החטיבה המצרית הנצורה בפלוג'ה שעליה פיקד "הנמר הסודני" הקולונל סייד טהא. הקולונל עבדול נאצר שהיה שלישו של "הנמר הסודני", לעתיד יהיה נשיא מצריים. למרות כל המאמצים נשארו המצרים "בכיס" עד הסכם שביתת הנשק.

במהלך חודשים אלה עשו הישראלים מאמצים לשכנעם להיכנע אך ללא הועיל. החשש הישראלי היה שהחטיבה תפרוץ כמעשה ייאוש את טבעת החנק או לכיוון חברון או שתחבור לכוחות המצריים בבאר-שבע. בקיץ 1948 קיבלה מחלקת "דורות" הוראה לצאת לפעולה שמטרתה הייתה תפיסת משלט תל-קוניטרה דרומית ל"כיס".

כעשרים חברי "דורות" בפיקוד ראובן רגולסקי (מוותיקי דורות) וסגנו עודד בסר(מסר). המחלקה ישבה על התל 21 יום ללא מגע עם החיילים המצריים. במהלך שהייתם בתל יצאו לסיור לילי לדהריה כ-12 ק"מ מזרחית מהתל ולא מצאו חיילים ירדנים בכפר ואף לא את תושביו שנהגו ללון בשדות בלילות מחשש הישראלים (ראוי להעיר כאן כי חטיבת יפתח כבשה את תל קוניטרה יחד עם תילים אחרים בליל 7/8 לספטמבר 1948 בשל חשיבותו - שלט על האגף הצפוני של שדה התעופה ליד רוחמה. נראה שעשור לא דייק כאן בתאריכים).

תרומתם הצבאית למצור הייתה משנית. החבורה ששהתה על התל סבלה מהחום, מהיתושים, מהבדידות והניתוק מהבית. הם צפו בהפצצות חיל-האוויר (3 מטוסים) על משלטי "הכיס" ואת ההספקה קיבלו פעם בכמה ימים במשוריין שהגיע "מדורות" ולקח חזרה כביסה מלוכלכת ומכתבים לחברות ולמשפחות. למזלם, אחד מהחבורה התגלה כשף אמתי וגיוון את מנות המזון.

בינתיים התפתח הווי "יקי" על התל וחלקו אף שודר באלחוט. החברים/חיילים תהו האם האויב המצרי, המאזין, ירד לעומקם של הביטויים הסרקסטיים שעיקרם נסבו על המבטא "היקי" הכבד של החבורה. בעת הפסקת האש הראשונה, ב-23 ליוני 1948, נפגשה משלחת יישובי הנגב הנצור עם דוד בן-גוריון לוי שקולניק (אשכול) וישראל גלילי.

הפגישה נערכה ברמת-גן במטה הכללי והתרשמותם של שני הצדדים, מחד נציגי היישובים ומאידך-גיסא, בן-גוריון ועוזריו, הייתה שונה לחלוטין. ראובן עשור דיווח לאחר כמה ימים בשיחת קיבוץ "דורות" על הפגישה, בה הוא שם דגש על עניינים אישיים ואחרים ואילו הדיווח על הפגישה ביומן בן-גוריון היה קצר ואחר לגמרי. במהלך הכתבה ננסה לבדוק מהי סיבת פער זה.

תחילה נצטט את התקציר של הפגישה כפי שרשם אותו בן-גוריון ביומנו: "23 ביוני 1948, ט"ז סיוון תש"ח, יום ד'. משלחת מהנגב: (צבי) גרשוני (ניר עם), (ולטר) נוימן (חצרים), יהודה רוטשילד (גבר עם), שלמה לוין (בארות-יצחק), ראובן צנטנר (דורות). התאספו אתמול, מודאגים מחוסר שיירה, מזון וציוד ושמועות על (ויתור על הנגב).

רוחמה, דורות הם משקים, ניר-עם וגבר-עם (משקים) במקצת (בשל ריכוז המגויסים בהם), אחרים רק גרניזונים (חילות מצב). היישובים המנותקים - האם היה בזה הכרח ואי-אפשר היה להתגבר על כך? ראו (בעבר) אי-סדר בהנהלת העניינים הנוגעים למשקים. ומשום כך חוששים שאולי גם בצבא יש אי-סדרים. העבירו המרכז (מפקדת חטיבת הנגב) מניר-עם לדורות ואחר כך לרוחמה.

הצבא צריך לשקול זאת, אבל לא הסבירו למשק ועשו זאת בלי הודעה למשק. העבירו גם בית-חולים, מחנה פועלים בצבא. במשקים חסר נשק (הודעתי - ניתן נשק למשקים) אין הספקה, ואין סדר בחלוקת האספקה. כשהעבירו מרכזי צבא ממקום למקום, נגנבה אספקה - והדבר לא נחקר. מרכז ההספקה (בנגב) משותף לצבא ולמשקים. המשקים דרשו שיתופים בחלוקת האספקה ולא נענו. לא מקבלים עיתונים - אם כי יש אווירונים. גם החיילים לא מקבלים עיתונים גם מכתבים מקבלים לא בסדר.

נוימן (חצרים): עומד על מצב הנקודות הקטנות והמבודדות. דואגים לגורל הנגב ולביטחון הנקודות. בנקודות אלה אין אף מחלקה של הצבא ומעט נשק ועוד פחות תחמושת. יש גם ערעורים על כמה פעולות - ויש לחקור.(בן-גוריון): למשל? (נוימן): למה לא כבשו באר-שבע ב-15 למאי? מתנגדים לגיוס מוחלט של הנקודות - כי גיוס זה נוצל לרעה. הוצאו אנשים מהנקודות יתר על המידה. בחצרים יש 40 בחור, הוצאו 8. מקודם היו המשקים מביאים אספקה מתוך השיירות - נוסף על האספקה הכללית. עכשיו הריכוז מונע אספקה נוספת.

המנגנון הצבאי אינו מוכשר, יש עוד מלאי, אבל הולך ופוחת, והמנגנון הצבאי לא יכול להשתלט על המצב. יהודה (רוטשילד): גבר-עם קרובה ליד-מרדכי, הכישלון היה מכאיב, לא היו רגילים לכישלונות. חרדים לגורל הנגב. המשק הורעש אבל לא ניזוק. יש 150 דונם של תפוחי אדמה בנגב - ואין ידיים עובדות לעקור אותם ואין אוכל. בברייר (ליד ברור חייל) יש אלפי דונם זרועים - ואין קוצר. אין למי לפנות. לא מאמנים אנשי הנגב לפיקוד. התערער האמון בפיקוד. (ישראל גלילי) שואל: מדוע? (י.רוטשילד): הפעולות הצבאיות ליד מרדכי לא היו יעילות. גרשוני: כל אנשי המשקים סבורים שאנשי יד מרדכי היו בסדר.

שלמה לוין - בארות יצחק אינו עוד משק. ואם עלינו להישאר - יש להביא ציוד. הורעשו - ולא היה מגן. דרושים נשק ואנשים. אנשי המשק הם למעשה חיילים - אבל חופש אינם מקבלים.

ראובן צנטנר (דורות): בנשקות, אפסנאות, אלחוט, אמצעי זהירות, אמצעי האפלה - אין סדר. בנזין התגלגל שבועות במקום מוזנח. ביקשו מהמטה לרכז (אותו) ולשמור, לא מצאו אוזן קשבת. מדברים באלחוט בלי קוד: מספרים היכן המפקד, לאן הולכים. ראובן סחב בעצמו מכונות ירייה ורובים שהתגוללו ללא סדר. ב-15 במאי באו אנשים מבוהלים מניר-עם לאחר הפגזת המקום, כאשר המפקדה דילגה לדורות, הסתובבו מאות בקיבוץ, בלי הסוואה. למחרת הופצצו.

ראש המטה גרשון (רבינוביץ') מרוחמה, כשפנו אליו, אמר שאין לו שליטה על הפועלים, על סו"ב ואינו יכול להשתלט. קבעו אז משטרה צבאית, אין משמעית בפלוגות, אין עונשים. תפסו גנבים במשקים, שחטו כבשים. כשפנו למפקדים אמרו המפקדים "תעשו מה שאתם רוצים". דורש חקירה על מה שלא נעשה: מדוע לא פוצצו קו הרכבת לעזה, המוליכה יום יום שתי רכבות עם תחמושת וחיילים? נכשלו באשדוד - מפני איחורים, "והוכרחו לסגת".

לפני 15 במאי ביערנו הערבים מהכפרים, ולא היה כוח להחזיק בהם (מוחרקה, כאוכבה, חוליקאת). המשקים היו מוכנים לשלוח פל"מ לחוליקאת. דרשו מכונית (עם) פיאט - הובטח ולא נתנו. כמה מהמפקדים הגבוהים לא היו בסדר - לא שמרו על משמעת, לא שמרו על האפלה, על-כניסה למקלטים. המפקדים מאחרים לישון ביום (בוודאי לוחמים בלילה) בעיקר טוענים שניים - עודד מסר (מבית אורן, קצין המבצעים וגרשון רבינוביץ' (רוחמה) קצין המנהלה - על היותם מחוסרי יכולת.

ראובן צנטנר אינו מאשים הפיקוד בעניין (בכישלון הצבאי שם, ח.פ.) יד-מרדכי. ציינתי שחשיבות המשקים גם במבצעים צבאיים ידועה לנו, ויש הכרה מלאה בצורך לצייד המשקים בנשק ולתת תגבורת באנשים. גורל הנגב יוכרע על-ידי הכוח הצבאי שלנו. אולי גם במידה ידועה על-ידי דיון פוליטי. בממשלה יש הכרת חשיבותו של הנשק (הנגב). מקרי אי-משמעת לא מיוחדים לנגב בלבד. לצערי בעניין האספקה יש כנראה ליקוי, ויש מקום לתיקון. הוא הדין בסדרי הדואר.

בהקדמה לדיווח שנמסר בשיחת קיבוץ "דורות" הרחיב עשור על המצב: "...נותרו 13 ישובים בנגב מנותקים "בכיס" מבלי שהמצרים ניסו להסתער עליהם. צבאם הסתפק בהפגזות מחאן יוניס על ניר-עם ותקפו שלוש עד חמש פעמים ביום מהאוויר את ניר-עם, דורות ורוחמה...למרות אומץ ליבם, נכשלו אנשי חטיבת הנגב מספר פעמים בניסיונם לכבוש את משטרת עירק-סוידן.

חברי המשקים בתוכם רוכזו במחלקות הפלמ"ח והיו עדים לכל היציאות והנסיגות הללו (7 ניסיונות לפוצץ המשטרה) היו רגישים לאיחורים ביציאה לקרב ולתופעות של חוסר התארגנות, שגרמו לא מעט לאי ביצוע מוצלח של המשימה הקרבית.. החברים בהתאם להוראת המא"ז תופסים מקום במקלט ובתעלות הקשר הצרות כדי להיות מוגנים.. מהרסיסים. אך תמיד נמצאו לוחמי פלמ"ח שסירבו להיכנס לתעלות ונשארו לעמוד זקופים מול גיחות המטוסים והיו מטרה בולטת למקלעני המטוסים. כמובן שהם גם לא נשמעו להוראת החברים לרדת לתעלות.

בשל המחסור בנשק, תחמושת, המצור, הסכסוכים עם הפלמ"ח וסכנת הכליה שריחפה על היישובים הוחלט במשקי הנגב הנצור לשגר משלחת לבן-גוריון. המשלחת הורכבה מחמישה חברים מכל זרמי ההתיישבות, כולל נציג גבר-עם שנחשב מקורב לפלמ"ח אף שלו הייתה ביקורת עליהם. כן השתתפו, כפי שנרשם למעלה ביומן דב"ג חברים מניר-עם, בארות יצחק, רוחמה ודורות.

דמב"ם (גרשון דובנבוים) נתן ליהודה רוטשילד מגבר-עם תעודת הרשאה וביקש לסייע לו להגיע לרמת-גן במסגרת משלחת היישובים הנצורים. בלילה הוטסה המשלחת לצפון ולנה בתל אביב ולמחרת נקבעה הפגישה עם בן-גוריון לשעה 8 בבוקר. החבורה התאספה נרגשת והבחינה בסימני ההפצצה שהיו בלילה. הזמן היה בראשית ההפוגה והצבא קיבל זה עתה נשק מצ'כוסלובקיה ואמור היה להעביר בחסת האו"ם אספקה לנגב הנצור.

בדיוק באותו יום הגיעה הספינה "אלטלנה" שהופגזה בפקודת המטה הללי מיד עם בואה. ביום חם הם המתינו לפגישה עד 11 ועדיין לא התקבלו. עשור היה הצעיר במשלחת והציע לחזור למשקים להודיע כי בן-גוריון לא מוכן היה לקבלם. איש לא נאות במטה, לספר לחבורה שסיבת העיכוב היא - אירוע "אלטלנה". לאחר 5 שעות קיבלו אותם בן-גוריון וגלילי ושקולניק (אשכול) והותר להם לדבר רבע שעה בלבד. החבורה נדהמה שלבעיית קיום או חדלון הוקצבו 15 דקות. דבריו של גרשוני שפתח נשמעו בעיני עשור כשקולים אך "חיוורים" ולא תיארו את גודל החשש והמצוקה.

אחריו המשיך עשור והרחיב את הפן הרגשי, את המרירות תוך הדגשת נקודות התורפה. בן-גוריון שתק והיה שקוע בעצב. עשור סבר שהביקורת על הפלמ"ח התאימה לחשיבתו של יו"ר בן-גוריון עקב המהלכים שלו שהחלו כבר אז לפירוק הפלמ"ח. גלילי שאל שאלות והחברים שדיברו אחרי עשור הצטרפו לטון הביקורתי, הרגשני והחמור של עשור. בן-גוריון השיב בקיצור ומיד.

עשור ציטט מהזיכרון את תושבתו של בן-גוריון: "חזרו למשקים ותאמרו לחברים שלא תקבלו שום נשק אפילו לא רובה אחד. תצטרכו להילחם עם מה שיש. כל רובה, כל כדור, כל מכונת ירייה הם קודש קודם כל לירושלים. (כזכור ירושלים הייתה אז נצורה, ח.פ.). רק לאחר שנשחרר את ירושלים...נתפנה לנגב. גם נקים עוד נקודות חדשות בזמן ההפוגה.

...אנחנו נשחרר את הנגב, נגיע עד אילת, נבנה שם נמל, שדה תעופה ומחנה צבאי, חקלאות סביבה, ונפליג בים סוף עם אניות מסחר לאפריקה ואסיה". המשלחת הוכתה בתדהמה האם זו התשובה והאם בן-גוריון עומד על קרקע המציאות. נוצר פער עצום בין מצוקת יישובי הנגב כפי שהובאה בפניו ובין "החזון" הגדול על אילת הרחוקה והבלתי מוכרת.

כפי שאמר עשור - היישובים זקוקים ל 20 רובים ולא לנמל אילת בעוד 50 שנה. משהו מעשי כן יצא לבסוף מהפגישה. בן-גוריון הפנה אותם לוועדה שהוא מקים עכשיו "וועדת הנגב" ובה חברים: רענן (הכוונה ליוסף, ח.פ.) ויץ, שקולניק (אשכול), קוזלובסקי (פנחס ספיר) היושב בניר עם ומפקח על "מקורות", קו המים ענייני כספים ורכש. בן-גוריון הגדיר באילו נושאים יש להתייעץ עמם: "אספקה חקלאית, מים וביצורים". בזאת הסתיימה הפגישה.

ביומן המלחמה תמצת בן-גוריון לאורך חודשים רבים (מדצמבר 1947 ועד סתיו 1948) את הקמת הוועדה שאתה התייעצו ("ועדת הנגב"), את הגדרת המנדט שלה ואת ניסיונותיו באמצעותה להקטין השפעת הפלמ"ח בנגב ולהכניס לעמדות הפיקוד והמנהל "אנשים שלו".

המשלחת חששה לספר על כישלונה במשקים וביקשה לא לפגוע בתדמית בן-גוריון "המנותק". הפגישה עם "ועדת הנגב" התקיימה למחרת והייתה בלתי חשובה ולא הניבה תחמושת, נשק ואמצעי הגנה נוספים. עשור חזר במצב רוח קודר לדורות, מסר דוח ושמע הערות עוקצניות על "יושבי תל אביב" שאינם מבינים מה קורה בנגב.

יהודה רוטשילד חזר בגמר הפגישה לנגבה. משם, עשה ברגל את דרכו למשלט כאוכבה (היום מושב כוכב) ומשם הוסע במשוריין לגבר-עם. אחר כחצי שנה התקיימה רוב "נבואתו" של בן-גוריון: נכבשה משטרת עירק סוידן, נפתחה הדרך לנגב ונכבשה אילת. עשור לא הזכיר במרוצת השנים, במפגשיו עם ראשי השלטון ועם בן-גוריון את דבר הפגישה אצלו ביוני 1948 אך אט אט למד להעריכו כמנהיג וכמדינאי. בין ניירותיו מצא עשור את המכתב שאמור היה בן-גוריון לשלוח לחברים במידה והפגישה לא תצא לפועל:

"לחברים מהנגב,

לצערי לא אספיק לראותכם היום. נאמר לי שאתם רוצים לדעת מה ייעשה בנגב. לא ניתן לבן-תמותה לדעת למפרע מה ייעשה אולם אני יכול ורוצה להגיד לכם מה אנו רוצים שייעשה בנגב -

א בניין המשקים עוד בימי ההפוגה.

ב. הקמת נקודות חדשות כנ"ל.

ג. תוספת כוח צבאי.

ד. להגיע לאילת ולבנות בתוכה נמל, שדה תעופה, מחנה צבאי, עיר, התיישבות חקלאית בסביבה.

בב"ח

ד. בן-גוריון

איש לא תיאר שביום הפגישה תעגון "אלטלנה" מול חופי תל אביב. בן-גוריון היה מרוכז סביב הטיפול בעניין והשתדל להשאיר את מחאת המשלחת לגלילי ושקולניק (אשכול). בן-גוריון עמד בפני דילמה: מחד-גיסא, הוא חיזק את טענת המתיישבים על "הבלגן" ששורר בחטיבת הנגב ותלונותיהם כנגד מטה הפיקוד שבראשו עמדו נחום שריג וגרשון רבינוביץ', שלא השכילו להשתלט על הפלמ"חניקים והחיילים שעמדו תחת פיקודם.

טענות אלו הצדיקו לדעת בן-גוריון את הכינוי שנתן לפלמ"ח - "פרטיזנים" - והשתדל להציב בראש המטה וכמושל הנגב את אחד מיוצאי הצבא הבריטי, בעלי הניסיון הקרבי, אנשי סדר ואדמיניסטרציה והקרובים לו מפלגתית; מאידך-גיסא, בן-גוריון כאב את תחושת החשש מכליה והמורל הירוד והמחסור בנשק, תחמושת וכוח אדם דווקא בנגב, אותו אזור עליו נלחם כל השנים לפני פרוץ הקרבות וראה בו חלק ארץ שאין לוותר עליו והוא חשוב ביותר מדינה העברית שבדרך.

"ההתגוששות" הזו לאורך כל שנת 1948, בין בן-גוריון (מחוזק בתלונות המשקים וציפיותיהם) לבין מטה הפלמ"ח נמשכה עד להתפרקותה הסופית של וועדת הנגב לאחר מבצע "עובדה". עם זאת, גם אם בן-גוריון היה מתפנה לענות על הבקשות הצנועות לנשק ותחמושת והספקה - ספק אם לאור המצב, הקרב על ירושלים, הנגב הנצור, מגבלות ההפוגה השנייה - היותר מתירים לו לספק את תביעת המשלחת.