|
|
באר אורה [צילום: טדי בראונר/לע"מ]
|
|
|
|
|
האירוע התרחש ביום שני, 18 במרץ 1968 בשעה 4 אחר-הצהריים, לערך, בשעה שכ-150 תלמידי שמינית מגימנסיה "הרצליה" בתל אביב נסעו במסגרת טיול שנתי, בשיירה של שלושה אוטובוסים, בשביל עפר סמוך לכביש הערבה החדש לאילת. ביציאה מנחל רחם, צפונית לבאר אורה, עלה האוטובוס הראשון בשיירה, על מוקש נגד רכב. הצד השמאלי הקדמי של האוטובוס נהרס וכל היושבים בקדמת האוטובוס נפגעו. לשמע ההתפוצצות נזעקו למקום כלי רכב מבאר אורה. חובשת של הטיול הגישה עזרה לפצועים. למקום הוזעקו אמבולנסים מאילת שהעבירו את הנפגעים לבית חולים יוספטל באילת. שניים מהם רופא הטיול, ד"ר פסח מיילן בן 35 רופא בבית חולים תל השומר וחנן כלב בן 23 מתל אביב שנילווה לטיול כמדריך ומאבטח, הובאו לבית החולים ללא רוח חיים. באוטובוס שנפגע היו כ-52 נוסעים. נפצעו 26, מהם 9 שהוגדרו, לפחות בשלב הראשוני, ב"מצב קשה".
שמות ה"פצועים קשה" כפי שדווח בעיתונות דאז: יהודית הרדוף, מורה בגימנסיה, בת 36 מתל אביב, רם סער מדריך טיולים בן 31 מתל אביב, רפאל פרידמן בן 23 מתל אביב שהיה אחד מהמלווים וכן התלמידים: תלמה כנרתי בת 17 מגני יהודה, עמוס רבין בן 17 מתל אביב, רות בלבן בת 18 מסביון, שרה זכרוני בת 17 מתל אביב, שושנה נבנאויז בת 17 מתל אביב וירון ירושלמי בן 18 מתל אביב. 15 תלמידים אחרים וכן נהג האוטובוס אהרון גלר בן 24 מנס ציונה נפצעו. לאחר טיפול ראשוני הוברר כי שבעה מהפצועים זקוקים לניתוחים דחופים. מטוס נורד של חיל-האוויר הגיע לאילת בשעה 6 בערב וכעבור כחצי שעה המריא עם הפצועים והעביר אותם לבית החולים תל השומר. מיד לאחר הבאתם של הפצועים לתל השומר הגיעו למקום מנהל גימנסיה "הרצליה", ד"ר כרמי יוגב ומנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר יוסף אורן. דבר האסון הגיע לכמה מקרובי הפצועים והם הגיעו מודאגים לבית החולים.
תלמידי כיתות שמינית של הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב יצאו לטיול מתל אביב ביום ראשון בבוקר (17.3.68) והגיעו לאילת בשעות הערב של אותו יום. הם לנו במאהל בשטח קמפינג ליד מלון באילת ולמחרת בבוקר יום שני (18.3.68) יצאו לסביבות "הקניון האדום" והאזור. באותו יום אחר-הצהריים התרחש האסון. לאחר שהאוטובוס עלה המוקש הוסעו התלמידים חזרה לאילת. כאן בסיוע עירית אילת ציפתה להם ארוחה חמה בבית מלון. העירייה העמידה לרשות התלמידים טלפוניים חופשיים כדי שיוכלו להתקשר לבית ולהרגיע את הוריהם וקרוביהם.
הטיול היה אמור להסתיים ביום חמישי אך עקב האסון קוצר והסתיים לפני המועד שנקבע. האחראי לטיול, המחנך בן ציון שוהם, התקשר למנהל בית הספר ד"ר כרמי יוגב ודיווח לו על המצב. הוחלט על הפסקת הטיול. ביום שלישי בשעה 3 באחר-הצהריים חזרו תלמידי השמיניות בגימנסיה "הרצליה" לתל אביב. בשערי הגימנסיה ברחוב ז'בוטינסקי, קיבלו אותם בהתרגשות עשרות רבות של הורים וקרובים.
חקירת האסון
מחקירת האסון ומסריקות ובדיקות שנערכו בשטח על-ידי כוחות הביטחון, עולה כי המוקש שהתפוצץ הונח על-ידי חוליית מחבלים שחדרה מגבול ירדן, וכי המדובר במוקש מדגם מארק 7, מוקש רב עצמה שהכיל על-פי הערכה כ-10 ק"ג חומר נפץ. במקום נתגלו עקבות 3 אנשים שהוליכו לכיוון גבול ירדן המרוחק כ-2.5 ק"מ ממקום הפיגוע. הערכת גורמי הביטחון על סמך בדיקה בשטח ועל סמך מקורות מידע שונים, כי חוליית המחבלים של אל-פתח שהניחה את המוקש שהתפוצץ מתחת האוטובוס, פעלה בתיאום מלא עם כוחות צבא ירדן ויתכן שכי מדובר באותה חוליה שהניחה את המוקש שהתפוצץ כמה ימים לפני כן ביום שישי גם הוא באזור באר אורה מתחת למונית וגרם לפציעת קשה של נהג המונית אלפונסו ברון בן 37 מאילת, נהג חברת המוניות עברונה בעיר.
הלוויות ההרוגים
סגן חנן כלב בן 23, בנם של רחל ואריה הובא למנוחות בטקס צבאי מלא בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. תלמידי כיתות שמינית בגימנסיה "הרצליה", אותם ליווה בטיול, לאילת באו אל בית העלמין להשתתף בהלוויתו, מיד לאחר שחזרו מאילת לתל אביב.
בבית העלמין הספידו הרב הצבאי הפיקודי פיקוד מרכז סא"ל הרב שמעון רפיקו ומנהל גימנסיה "הרצליה" ד"ר כרמי יוגב. אבי המנוח אריה כלב מורה לחינוך גופני וכוראוגרף, אמר קדיש.
חנן כלב בנם של רחל ואריה כלב היה בוגר הגימנסיה הרצליה בתל אביב ולמד בטכניון במסגרת העתודה האקדמית. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. חנן נולד בירושלים ב-1945, ילדותו עברה עליו עם משפחתו בכפר הילדים "מאיר שפיה". בשנת 1954 השתקעה המשפחה בהרצליה.
ד"ר פסח מיילן, בן 35 רופא הטיול בנם של יואל ורבקה הובא למנוחות בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה. הוא נולד בשנת 1933 בעיר סנט-גלן בשווייץ. עלה לארץ בהיותו בן 3 עם הוריו. למד בחיפה. היה בתנועת הצופים ושירת בנח"ל בגרעין בתל קציר. לאחר שחרורו למד רפואה בציריך. לאחר שסיים לימודיו חזר לארץ, עבד כשנתיים בבית חולים קפלן ולאחר מכן בבית חולים תל השומר. הניח אחריו אישה הרה ושני ילדים.
