כשפרשנים רבים, אצלנו, קוטלים את אבו מאזן וטוענים שהיה מנהיג כושל, הם טועים בגדול. הרי אבו מאזן עלה לשלטון אחרי ערפאת, שהיה רוצח המונים. מנהיג שחרט את דגלו את המאבק המזוין. לעומתו אבו מאזן דגל מאז ומתמיד במאבק לא אלים. גם אם לא גינה מעשי אלימות כנגד יהודים, הרי פעל רבות לשתף פעלה עם ישראל, כדי למנוע פיגועים.
התקשורת, כמו תמיד, נתפסת לקיצוניות ויכולה לראות רק שחור ולבן. אם נביט על אבו מאזן בראיה כוללת, נוכל לראות שנהג ממש בתבונה. אחרי שהמאבק האלים של ערפאת נכשל והביא לעלייה דרמטית בישראל, בכוח הימין, אבו מאזן משך לכיוון הנגדי. הוא ניסה להראות לישראל, שיש עם מי לדבר, גם אם נדמה היה, לכאורה, שהוא בכלל לא מעוניין בשיחות השלום. הצפייה בישראל, שאבו מאזן ימשוך לגמרי לכיוון שלה, הוא שטות גמורה. הרי מהפך קיצוני כזה, אפשר לעשות רק באופן מתון וכמו שיש אצלנו חשדנים שלא בוטחים בצד השני, גם אצלם יש כאלה.
על אבו מאזן אפשר רק לרחם. הוא באמת ניסה לעשות מעשה, מהפך של ממש. מהפך שהוא בלתי אפשרי, מפני שכל כך קשה לשנות אופי ולבנות אמון מהרס, מלחמה ודם. כל שאני מקווה, ששיתוף הפעולה השקט, הרחוק מעיני התקשורת, בין כוחות הביטחון שלנו לאלו של אבו מאזן, יחלחלו לאט-לאט לתודעה הישראלית ונתעורר בוקר אחד עם אמון מחודש. אני מקווה שנוכל לחזור לשולחן הדיונים, שערפאת היטיב כל כך להרוס ולשרוף. כל זאת נוכל לעשות, רק אם המצב לא ידרדר, חס וחלילה, ונדחוק את הפלשתינים לייאוש טוטאלי וחוסר תקווה.
מנגד, יש פרשנות הפוכה. זאת טוענת שבגלל שהתהליך המדיני לא הצליח, המצב שלנו היום חמור ואנו חשופים יותר מתמיד לטרור. כל התהליך המדיני הזה, שהם כל כך מתגעגעים אליו, היה רצוף במעשי טרור מאורגן נגדנו... דווקא היום, עם חוסר משא-ומתן, הטרור המאורגן לא מרים ראש. שהרי תמיד בשיא ההתקרבות ביננו ואשליה שיש הסכמה בין הצדדים למשא-ומתן, פרץ גל טרור חדש.
המצדדים בפרשנות זאת, שוכחים שדווקא ימי הזוהר של
הסכם אוסלו, בישרו את גל הטרור שהרס את חייהם של אלפי ישראלים...
