|   15:07:40
דלג
  הרצל ובלפור חקק  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

הקרון האחורי של הטנדר: החרות לבחור בזהות

על זהות יהודית במשבר - כדי למצוא מוצא יש להיאחז בחירות להחליט, לעצב דרך הרהורים על הגותו של אלבר ממי בעקבות ספרו "נציב המלח" וניסיון להבין זאת לאור ספרו של אריך פרום "מנוס מחופש"
28/03/2018  |   הרצל ובלפור חקק   |   כתבות   |   תגובות
הגות של יוצרים יהודים [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

אריך פרום [צילום: עיצוב: תפארת חקק]

אלבר ממי [צילום: עיצוב: תפארת חקק]

חופש ובחירה, ומצד שני עיצוב זהות, בריחה מזהות. ננסה להבין את החרות באמצעות הגותם של יוצרים יהודים, את המשבר הרוחני שעבר על היהודים מאז הרוחות החדשות שסערו בקרבם, בתקופת ההשכלה ופרוץ התנועה הציונית. כיצד ניתן להבין את 'המצב היהודי' החדש בדורות האחרונים? ננסה לתהות על משבר הזהות הזה באמצעות הגותו של אלבר ממי בספרו "נציב המלח" שיצא לאור לפני 65 שנים, ובעקבות ספרו פורץ הדרך של אריך פרום "מנוס מחופש", ספר שיצא לאור לפני 77 שנים.

נדע תמיד: בכל דור ודור בוחר היהודי את זהותו. כל יהודי בכל דור בוחר אם להמשיך את המורשת היהודית, או לוותר ולהתבולל. ליהודי יש חרות להיות יהודי, ויש לו גם החרות לפרוש. בשום דור לא היה קל להיות יהודי. העם היהודי שנותר כיום שמר על המשכיות הקיום בזכותם של אלו שהתמידו לשמור על הזהות.

אלבר ממי ו"נציב המלח"

אלבר ממי כתב כמה ספרים, חלקם ספרי הגות, אך עד היום זוכרים לו חסד נעורים בעיקר בשל ספרו רב העוצמה "נציב המלח". במשך השנים התבטא ממי הן ביחס למשבר הזהות היהודית, והן ביחס לנפתולי קשרינו עם הערבים וביטא דעות גם ביחס לקולוניאליזם ולגזענות. בימים אלה אפשר לציין מלאת 65 שנים לפרסומו הראשון של "נציב המלח", הרומן הנצחי של אלבר ממי. עתה כבר אפשר להביט לאחור, לאותו נציב מלח, ולהקפיא לרגע את המציאות שהייתה: לנסות לבחון את ההוייה של "נציב המלח" כעדוּת לדורות, מה היה באותה תקופה שהוביל למשבֵּר, ומה נוכל ללמוד מתמונת העולם של אז כדי להבין את העבר, כדי ללמוד לגבי חיינו, לגבי ההווה, לגבי העתיד.

יש תחושה לרגע של רעד בחיינו, כאילו נשאבנו למנהרת זמן, והנה אנו שבים לדור הזה, מנסים לפענח את הקשר בין הזמנים. חשוב, שניתן לַחירות הפנימית לדבּר. מה משמעותה של החרות? האם יש גורמים, שיכולים לכפות עלינו בחירות לא נכונות, ושמא אנו עצמנו נָסים מן החופש לבחור?

כאן ראוי לעצור לרגע, ולהציב ברְאִי היסטורי ומחשבתי שני הוגים גדולים: אלבר ממי בדרכּו לחוש את חרות הבחירה בזהות, ומולו את אריך פרום, שבחן בצורה מעמיקה את המנוס מן החופש, את הבריחה מן הזכות לבחור. אריך פרום גדל במשפחה יהודית אורתודוכסית, ואלבר ממי קיבל חינוך יהודי ככל בני הקהילה. שניהם פרצו מעבר לקהילה והציגו שאלות, תהיות, ניסיון להבין מהי זהות. אלבר ממי ואריך פרום, שניהם הוגים יהודים, ננסה לראות את חוט השני המקשר ביניהם.

חירות חיובית וחירות שלילית

אריך פרום הבדיל בין חרות שלילית ("חירות מאֶת") - היכולת להשתחרר משליטה חברתית, לבין חרות חיובית ("חירות לשֵם") - רצון לפעול למען החברה, למען הכלל. אריך פרום מעלֶה על נס את הרצון שלנו לממֵש את עצמנו, ולכן הוא מאיר באור מיוחד את 'החרות למען' ולא 'החרות מאת'. לתפיסתו של פרום, אין דבר נאצל יותר מנושא המימוש העצמי של האדם, ועל כן הוא היטיב לראות את החרות החיובית כחירות להגשמה עצמית.

אלבר ממי מנסה ליישב את שאלת הזהות של היהודי בגלות, ובהקשר זה אפשר לראות את נושא החרות לבחור: האם היהודי מבקש להשתחרר מן החברה השלטת, האם הרצון לצאת מכבלי הכללים של החברה הלא יהודית יצלח - או שמא להתמיד באותה אש תמיד? אולי הדרך הנכונה היא להחזיק באותה שאיפה פנימית לחיות למען הזהות הרוחנית, שמילאה את בני עמו מדורי דורות?

הקושי של יהודי בגלות לשמור על זהותו אינו פוחת, גם כאשר מפתים אותו בפיתויי זכויות, בסוגים של 'אמנציפציה'. תמיד תישאר השאלה: האם כאשר הוא בסביבה מנוכרת - האם יוכל להזדהות עם החברה הסובבת, האם ישעבד את זהותו למענה? אריך פרום הציג בעיה זו כשאלה אוניברסאלית: במושג 'מנוס מחופש' העלה אריך פרום לסדר היום את הבעיה של האדם הבוחר, והציג נסיבות, שבהן האדם מגיע למצב, שבו הוא מעדיף לאבד את זכות הבחירה, למצב שהוא מוכן לנוס מן היכולת לבחור.

החברה הסובבת שולטת בחיי האדם, לעתים מעניקה לו אשליה של שפע וזכויות, עד כי הוא מקבל עליו את הזהות של החברה, את רצונותיה, את מאפייניה. בנסיבות אלה בני אדם מוכנים לעיתים לוותר על החופש שלהם, להסכים לכך שגופים אחרים יכתיבו להם את חייהם, יכתיבו להם סדר יום, שינציח שעבוד רוחני. מצב זה מוגדר בשם "מנוס מחופש".

אנו חפצים בזהות, ולעתים המנוס הזה משמעו הזדהות, היסחפות עם הפורטרט הרוחני, שהחברה מסביב רוצה בו, שאנו בבריחתנו מוכנים לקבל זאת כחלק מדמותנו, מחיינו.

ייסורי זהות - האם נציב המלח יביט לאחור?


הבה ננסה לראות: מה הם לבטי הזהות בספרו של אלבר ממי "נציב המלח"?

ממי אינו פורש משנה פילוסופית סדורה, אין זה ספר עיון. ממי מיטיב לספר סיפור, לחשוף יומן חיים של אדם מתלבט. ב"נציב המלח" אנו מתוודעים לקורותיו של אלכסנדר בנילוש, גיבורו של ממי בספר "נציב המלח". הסיפור של בנילוש עדיין רלוונטי גם לימינו, גם לחיינו. הלבטים של בנילוש, ייסורי ההתבגרות, קשיי הזהות - כל אלה נראים כל כך רחוקים - ועם זאת כל כך קרובים. (על-פי הביוגרפיה הרשמית שלו, הוא יהודי ממוצא טוניסאי. השם אלכסנדר מרדכי בנילוש הוא שמו האמיתי, והשם "אלבר ממי" הוא שם ספרותי).

אלבר ממי נולד בדצמבר 1920 ובימים אלה הוא חוגג מלאת לו 97 שנים פלוס. בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן La satue de sel - נציב המלח. את ההקדמה לרומן כתב אלבר קאמי.

הספר "נציב המלח" תורגם לעברית בשנת 1960 בידי יוסף לוז ויצא לאור בהוצאת "עם עובד" ב'ספריית ילקוט'. רישומי הזמן עדיין לא נמחקו, וההדים ממרחק נראים, כאילו מדובר בעידן אחר לחלוטין, עידן התמימות. ובכל זאת: משהו מנסר שוב באוויר, אותם הרהורים ולבטים שבים אלינו, שובים אותנו: אותו וידוי של גיבור הרומן "נציב המלח", שב אלינו, שימו לב לקול הכואב, לניגונים. עָצמת הוידוי לא פחתה עם השנים:

"אולי מאריך הזיכרון אותה תקופת אושר שבה הייתי תמים בעולם, שדימיתיו תמים". אלה שורות הפתיחה לפרק השלישי של הזיכרונות. כיום אתה קורא את השורות, וחש שאתה קורא שירה. גן העדן האבוד הולך להיעלם.

קהילה במשבר - מרד או המשכיות?

הסיפור נפרשׂ טיפין טיפין, ואנו נחשפים לעלילת חיים עשירה של הגיבור, של הקהילה שבה הוא חי. מעבר לשלשלת האירועים, אנו מגלים ביומן הכתיבה של הנער לא רק ספיגה של תרבות המערב והערצה לערכיה, אלא גם אותות לאסון שיבוא: התפכחות הדרגתית מייסרת, התנפצות התמימות, התנפצות האושר.

סיפור העלילה משתרך בנתיב מפותל של לבטים בין מרד להמשכיות, בין "אושר של חיים קצובים" לבין הפרת "הסדר הקיים". אין המדובר רק בספר חניכה ובתהליך התבגרות, אלא בסיפור חיים שיש בו צוהר לחיי הקהילה, שיש בו מָשל על השֵבר שעבר על הזהות היהודית, לאחר תהליכי החילון וההשכלה. אם סברנו, כי מדובר בתהליכים שקרו רק באירופה, נחשפים בספר "נציב המלח" תהליכים עמוקים של משבר זהות בקרב הצעיר הכותב, צעיר יהודי בקהילה היהודית בטוניסיה, בגטו היהודי.

ממרחק של זמן ברור לנו היום יותר ויותר פשרו של הסֵבל, שחש גיבור הספר. ככל שאנו קוראים ומעמיקים להבין את פרקי חייו, מתבהרת לנו משמעותו של השֵבר: הלבטים של בנילוש הם ראי לתקופה, לזמן הסערה, לנפש צעירים רבים בדור. כיום ממרחק של יובֵל ניתן לומר, שהלבטים של בנילוש ושל חבריו באותם ימים רלוונטיים גם לימינו: המתח בין גלות לגאולה, הקרע בין ארון הספרים היהודי לבין הקִדמה המערבית, הקונפליקט בין האמונה לבין החילון. היום אפילו בקרב המגזר הדתי מדברים על חיפוש דרגות בסקאלה שבין אמונה לחילון, וכבר טבעו מונח חדש - "דתיים של רצף". בנילוש וחבריו חשו קרועים, מנסים להתמודד עם הרוחות החדשות. לעתים יש תחושה, שאותה "תלישות" לבשה צורות וחלחלה עד לזמננו. אנו מגלים שרידים שלה גם בקרבנו, גם בחברה הישראלית. כל שורה בווידוי של בנילוש, בלבטי הצעירים באותה תקופה, כמו משיבה אלינו הדים. נפשו המיוסרת של בנילוש פונה אלינו, מכה בנו ושואלת: היכן אנחנו.

דילמה - יהדות ישנה מול עולם חדש

מיהו גיבור הספר? בנילוש הוא ילד יהודי הגדל בגטו היהודי בטוניסיה. מאבקו של בנילוש במשפחה, בקהילה, בקרב חבריו משקף חיפוש בלתי נפסק, ניסיון לברר את זהותו, ובעצם הוא חותר להבין את 'המצב היהודי'. דרך חייו המיוסרת מעידה על רצון לבחור את דרכו, לא לוותר על עיצוב זהותו. הוא מודע לדילמות העומדות בפני צעירים יהודים באותה תקופה, ואין ספק, שהיו גם חברים לדרך, שבחרו בפתרון של "מנוס מחופש".

בנילוש מתלבט, וסערת הזהות שלו יכולה ללמד משהו על דורות של מתלבטים, של מחפשֵׂי דרך: מתקופת ההשכלה, מתקופת ההוגים הראשונים של ראשית התנועה הציונית. אנו היהודים נדדנו בין העמים וכמובן נדדנו בין הרוחות, בין זהויות שונות. אנו מפנימים בקרבנו למעלה ממאה שנים של חיפושים אחר עולמו של 'היהודי החדש' בעולם משתנה, ולא שכחנו תחנות הרהורים בדרך: 'מדינת יהודים' או 'מדינה יהודית', 'אור לגויים' או 'עם ככל העמים'... וכל המשתמע מכך.

גיבור הספר לוקח אותנו למסע נפשי: שאלותיו, דרך הייסורים שהוא עובר, התחבטויותיו באתגרים, שהחברה מסביב מציבה בפניו. כל זה מזכיר לנו דרך חתחתים די דומה, שעוברים היום צעירים ישראלים רבים, והנהירה להודו היא רק אחד הסימפטומים. חשבנו, שלאחר הקמת מדינה יהודית ריבונית, ניפטר מכל בעיה של זהות, שנצליח לעצב די מהר זהות ישראלית יהודית חדשה. מתברר, שגם בארץ המובטחת, אין הבטחה שכל התהיות תיעלמנה.

זהות בצל שתי תרבויות

סיפורו של בנילוש וסיפורו של הגטו הם תיאור ציורי של קהילה במשבר: אלבר ממי מיטיב לשרטט זהות יהודית מזרחית הקלועה בתווך בין התרבות האירופית-נוצרית לבין החברה הערבית- מוסלמית.

הנער בנילוש הוא סיפורו של יחיד, ובה בעת ספור של רבים. בנילוש הילד הוא דוברו של המשבֵּר: הוא חי בצלן של שתי תרבויות. תרבות הבית - כל כולה מסורת ומנהגים דתיים ואמונות. בחוץ הוא סופג תרבות אחרת, שהחברה משדרת לו כתרבות חדשנית יותר, מותג נוצץ יותר. מוכְרים לו תרבות של קידמה, ומשדרים לו כי זה המסלול הנכון. הילד ניצב בעֵין הסערה, והרוחות מכּות בו מכל הכיוונים: חינוך מסורתי, מורשת קדומים - ומול כל העושר הזה, רוחות אחרות, אורות מפתים, גירויים חושניים, מחשבות חדשות. היום כבר מדברים על 'הכפר הגלובלי' הנוגס בכול, הדורס זהויות של אומות קטנות.

אלבר ממי מציג את ראשית המשבר בקרב הגולה היהודית, בעיצומו של 'תור זהב' חדש, אמנציפציה, התעוררות לאומית, זרמים שמציגים מחשבות קוסמופוליטיות, פילוסופיות שמאתגרות את העולם הישן. כל זה מזעזע את אמות הסיפים, מצבי פיתוי להיטמע בזהות אחרת.

הדור הצעיר ניצב תוהה, על פרשת דרכים: העולם החדש הציע פיתויים, רוחב אופקים. העולם הישן נראה צר אופקים, והנפש שאלה עצמה, האם להיכלא לנצח בתוך הגטו הסגור. לפני הצעיר היהודי הסקרן נפתחת אופציה של דרך מזמינה, מבטיחה גדולות ונצורות. חיים נחמן ביאליק, שידע כמה הבחירה בפריצה החוצה לא הייתה קלה, חש את כובד הדילמה, את תחושת הבדידות כאשר רבים נטשו אותך: "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור". היו רבים שיצאו אל האורות בחוץ ונכזבו, ולכאן אפשר לצטט את שורותיה של רחל, בתארה חוויה דומה: "למה קראתם לי חופי הפלא, למה כזבתם לי אורות רחוקים"?

בתוך שלל הסוגיות והלבטים, נפרשת עלילה, והמספר טווה סיפור אנושי: התמודדות יומיומית עם השינויים, סיפור התבגרות על קשייו, המרד של גיל ההתבגרות, וכמובן גם הצד הסבוך של ההתבגרות המינית.

חופש ומרחב מול הסתגרות

סיפור חייו של בנילוש כמו סיפור חייה של הקהילה, הוא סיפור של משברים, של מעברים. המשפחה שלו גרה בגטו תקופה ארוכה, בסמטת טרפון, ואחר כך עוברת המשפחה לגור יחד בבניין אחד כ"משפחה מורחבת". הפער מרחיק את הילד מביתו ומקָרב אותו לעולם שבחוץ, לעולם בית הספר. בנילוש מעדיף את שמו הלועזי אלכסנדר ונזהר מלהזכיר את שמו העברי מרדכי. בנילוש בוחר בדרך ההשכלה, בדרך המערב, והוא מאמין, שכאן ההזדמנויות רבות יותר. הוא זוכה בפרסים הסוללים לו דרך להצלחה.

הנער פותח במסע להגשמה עצמית ובהדרגה הוא ניתַק מן החוטים הקושרים אותו לסביבה היהודית, לבית הספר היהודי ולפטרון הרוקח. ההכוונה של הפטרון וההורים אינה לרוחו, והוא מתחיל להיאבק על חלומו, על דרך משלו. בנילוש מנסה לעצב לעצמו דרך ייחודית, והמחיר ברור לו: ויתור על ארון הספרים היהודי, על חיק המשפחה האוהבת, על הפטרונות הכלכלית.

אותה תחושה, שהכרנו בספרי ההיסטוריה, של משכילים יהודים באירופה, המאמינים, כי האמנציפציה תפתור את בעיית השתלבותם בחברה האירופית, עולה בפירוש מיומנו של אותו צעיר יהודי בקהילה מן המזרח, מן הגטו של טוניס. ההתפכחות לא מאחרת לבוא: "לאט-לאט, בדי כאב הבינותי, כי נתקפחתי מעצם היוולדי בעיר הזאת" (עמוד 68).

התלוש היהודי נותר בין העולמות. תחושתו קשה: "תלוי ועומד בין שתי תרבויות... והמבקש לשבת על שני כסאות אינו יושב בשום מקום" (עמוד 75). מי שקרא את ספרו של י"ד ברקוביץ "התלוש", למד עד כמה רווחה תופעה זו הן בגלות של יהודי המזרח והן בגלות של היהודים באירופה.

זרים ליהדות - וזרים לעולם

זָרותו ליהדות טרגית, שכן הוא זר גם לעולם מנגד. הניסיון של מוסלמים משכילים לקרב אותו אליהם נכשל, והוא מבין, כי המצב אינו הדדי ואינו סימטרי. האמת היא מרה; הוא זר גם לאירופים וגם למוסלמים. בן סמעאן המוסלמי מטיח בפניו: "הציונות...עלולה לקומם את כל העולם הערבי". בנילוש נדרש לוותר לא רק על דתו אלא גם על לאומיותו.

מגדל האשליות, שנבנה במהלך הבריחה מזהותו הקודמת מתפרק די מהר. סערת מלחמת העולם השנייה היא רוח פרצים המטלטלת זהויות. המאורעות הופכים לנייר לקמוס החושף הכול. התרבות האירופית הנוצצת נחשפת במערומיה, נגלית כפושטת רגל: "תרבות, אשר תליתי בה את כל תקוותי"...."אירופה כולה נמצאה בת עוולה" (עמוד 186).

לפתע מתברר לו, שהקוד הישן של התפילה משמש דבק מלכד. כשהם מתכנסים, מציע בנילוש לשיר את 'התקווה' (עמוד 200). עמוק בלב הוא מבין, כי הוא בכל זאת זָר לכולם: "מעולם לא נחשבתי בעיניהם כאחד משלהם ממש". בנילוש מבין בפיכחון, כי חייו בקרב החברה החדשה והזרה הם "חיי בינתיים" (עמוד 230) - והוא קובע בכאב: "עֲבָרי נעל את הדלת בפניי...לעולם לא אמצא פתרון לבעייתי, כי אני הוא הבּעיה".

"נציב המלח" שב לעיי החורבות של הגולה, למבט של אשת לוט: סיפורו של בנילוש הוא סיפורו של העם היהודי בגולה. כל זמן שהוא חי בארצות ניכר, לא יוכל לשנות את גורלו. כיהודי שנקלע בין התרבויות, מצבו של הגיבור טרגי. הוא רואה עצמו כיהודי 'נידח מבחינה מדינית וחברתית'. אין הוא יכול לשוב אל אביו ואמו, מפני שחש הוא בושה לנוכח ערכיהם ומהותם, אבל המסלול הנגדי של המערב אינו אפשרי באותה המידה. שני חלקי ההוויה שבו קרועים: "בכל פעם התמוטט איזה חלק מעצמי" (עמוד 234).

בנילוש מנסה לפתור לעצמו את החידה: "היכול אוכל כאשת לוט, שהפכה לנציב מלח, להוסיף ולחיות מעבר לְמה שעיניי רואות"?

האם זהות עצמאית היא רק אופציה שקיימת באגדות?

הספר מסתיים ביציאה למסע באונייה: בנילוש רוצה להתנתק מהסתירה הטראגית שנקלע אליה, כדי לעצב לעצמו זהות חדשה – מחוץ לקהילה, מחוץ לסביבה המשכילית. דומה, שהוא מנסה לבנות לו עולם דמיוני, עולם אגדי הרחוק מן המציאות חסרת המוצא. תיעוד חייו, כתיבת היומן, כל אלה מסייעים לו לגלות את דרכו החדשה. בעמוד הראשון של הספר, מסכם הכותב את הווייתו במבט של מי שרואה את הדברים ממרחק: "אולי בעורכי סיפור זה, סופי לראות דבר במחשכיי, וייגלה לפניי איזה מוצא" (עמוד 8).

אלבר ממי מניח את אבני היסוד לפתרון הציוני החדש שלו: הספר חושף משבר זהות ושוזר הכרח לשוב ללאומיות היהודית, הכרח לאמץ את זכות הבחירה, לא לנוס מן הבחירה לעצב את זהותנו, לא לנוס מן החופש.

ממי משרטט זהות במבוכה, וכל זאת בתוך עולם חסר ודאות. כאשר ברל כצנלסון נדרש לשאלת כובד המשא של ההיסטוריה והזיכרון, הוא ניסה להבין את האיזון בין שני הכוחות – הזיכרון והשיכחה: "אי-אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לנו ולזיכרוננו, לאבות אבותינו... אילו הייתה השִכְחה משתלטת בנו כליל, כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש"?

הספר "נציב המלח" מתאר מצב בלתי אפשרי, שיש בו להאיר לא רק לבטי יהודים בגולה אלא גם לבטים של צעירים במדינת ישראל. היחיד היהודי נמצא בין הפטיש לסדן: מצד אחד עליו לשמור על ייחודו ועל זיקה לרוחות המערב, ומצד שני להיות קשור ליחד היהודי. איך נוגסים מן העוגה ובכל זאת להשאיר אותה שלמה? איך שומרים על עצמאות וזהות אישית-פרטית, ומצד שני מצליחים לשמור על שותפות עם בני עמך.

האם הפתרון האידיאלי מחייב בריחה מזהות קודמת?

אלבר ממי תאר בספרו צרתו של אדם בודד, יהודי המבקש להיחלץ מצרת הבדידות, שמבקש דרך להתחבר לכלל. בייאושו הוא תוהה אם ניתן למצוא דרך בין הכלל של החברה הישנה, או שמא לפרוץ דרך לחברה החדשה.

אלבר ממי כתב בספריו על הצורך לשחרר אותנו מן המיתוס, מן הברית, ממערכת האמונות והסמלים – והוא מאמין, שזו הדרך להיות עם ככל העמים. לעצב זהות חדשה. מתברר, שאותו חלום נושן של מעצבי 'תוכנית אוגנדה' עדיין בוער כנר תמיד במסתרים. אלבר ממי וממשיכי דרכו בחברה הישראלית כמו מאמינים, שבריחה מזהותנו המקורית תעצב לנו עתיד אחר.

ממי נדרש לקושיות אלה גם בכתבים אחרים שלו: אלבר ממי כפילוסוף וכהוגה דעות טווה פתרון אפשרי בספרו "שחרורו של היהודי": ממי מתייחס לבעיית היהודים וגולה ורוקם תסריט של זיקה וקשר: קיום יהודי בגולה אפשרי מתוך זיקה לתפוצה היהודית ומתוך קשר למדינת ישראל. הקשר לעם ולמדינת ישראל מהווה עבורו תחליף.

השאלה נותרה בעינה: כיצד זה למרות ניסיונותינו להיות עם ככל העמים, למרות הנהירה אחר התרבות המערבית וזריקת הטלית והתפילין מן הספינה, עדיין המפרשים רועדים ברוח? כיצד זה יש עדיין כאלה הצוללים חזרה לים לחפש את התפילין שזרק לשם האב או הסב? כיצד זה עדיין איננו עם ככל העמים, עדיין הברית והגורל מלווים אותנו, ועדיין אנו חשים את הבדידות של עם שונה ומיוחד?

ספריו של ממי מותירים את השאלה טורדת מתמיד: האומנם ניתן לוותר על דיאלוג עם המורשת היהודית? ייתכן מאד, שזו הדרך לעצב את זהותנו בדרך שלימה יותר: אילו הענקנו לילדינו את הקשר למסורת, את הקשר לתרבות ולסמלים המיושנים כביכול, היו חשים באמת את שורש זהותם, היו מקבלים את ההסבר האמיתי למצב היהודי, למצב הישראלי.

ההתכחשות לעצמנו מעולם לא סללה לנו דרך לריפוי ולהצלה. אלבר ממי מדבר במושגים של יהודי גלותי, יהודי שמחפש קשר לזהותו והוא נצמד לזמן היהודי. אלינו לזכור שיהודי ישראלי חווה את היהדות בצורה שלימה יותר: הוא חווה זהות של הזמן היהודי והמקום הישראלי: זהות אנכית וזהות אפקית. אנו היהודים בישראל יש לנו החרות לבחור בזמן היהודי (ציר הזמן), תוך היצמדות למולדת של העם היהודי – ישראל ( ציר המקום). רק כאן בישראל אנו זוכים לחרות מלאה: לחיות על ציר הזמן וציר המקום של זהותנו. לאחר שמימשנו את השיבה לארץ והקמנו מדינה ריבונית ועצמאית, זהותנו שלימה. זהותנו המלאה מותנית בחירותנו לשמור על זהותנו הלאומית (ציר הזמן), וגם על החוויה הישראלית- אזרחית (ציר המקום).

העם היהודי: השמירה על הזהות

נחזור לעמנו ולשמירה על זהותו הייחודית: עמנו יצא לגלות שנים עשר שבטים, שבט "יהודה" ואחד עשרה השבטים של "ישראל". המסר הקשה של ההיסטוריה הוא, שיהודה אכן שרד, ובזכות שרידותו אנו נקראים "יהודים". שבטי ישראל, בתוכם גם השבטים אפרים ומנשה לא שרדו. מרגש לקרוא את פסוקיו של ירמיהו הנביא "הבן יקיר לי אפרים" (ירמיהו ל"א 19), ואת הנבואה המבשרת "ושבו בנים לגבולם". רחל ביכתה על בניה, על-פי הנבואה, והציפייה הייתה שבבוא המועד הם ישובו. האמת היא, שאפרים לא שרד ולא שב: שנים עשר השבטים ויתרו על החרות היהודית להתמיד בזהות הקדומה ונטמעו בעמים אחרים. הנבואה של יחזקאל על איחוד יהודה וממלכת בית יוסף לא התקיימה. נבואה מעוררת תקווה ניבא יחזקאל על "קח לך עץ וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל" (יחזקאל ל"ז, 15 ואילך).

הנביא יחזקאל קיווה לטוב, הנביא ניבא שאכן יהיה איחוד, איחוד בין העצים. נבואת נחמה זאת לא התקיימה: בית ישראל אבד במהלך הגלות. רבי עקיבא הודה בזה ואמר: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". דבריו נאמרו בוודאי בכאב רב, כי הייתה בהם הודאה, שנבואות השיבה לארץ של הנביאים לא יתקיימו במלואן, כי שבטי ישראל ויתרו על חרותם היהודית ועל זהותם.

לאן אנו הולכים?

השאלה בעקבות הספר "נציב המלח" ובעקבות פתרונות הקסם של ממי חוזרת ונשנית: האומנם אנו מתמסרים במלוא כוחנו כדי להבין את חיינו, כדי לשאול את עצמנו, לאן אנו הולכים? המציאות משתנה, הכפר הגלובלי נושף בעורפנו כל הזמן, אבל שאלת הזהות לא נמחקת, נציב המלח מביט בכול הטלטלות ומחייב אותנו להביט לעומק, לשאול שוב ושוב.

שאלת הזהות ושאלת הגורל היהודי ימשיכו כנראה ללוות אותנו. תמיד תרתק אותנו חידת העם שלנו, כיצד ניצח אימפריות ושרד ברוחו, בכוחו הדל, כיצד צף על גלי ההיסטוריה כשכל עמים מסביב נכחדו. ואנו היום עודנו תוהים: האם קיומו המופלא של העם היהודי והשיבה המופלאה לארץ האבות אינם אומרים משהו?

האם אנו אכן חשים מחויבות וקשר לזהותנו המקורית, לתרבות שיצרנו בדי עמל לאורך היסטוריה כואבת אך מפוארת? היסטורית, אנו מודעים למסר הכואב של נטישת שבטי "ישראל" את זהותם, אך גאים שאנו ממשיכים את לפיד הזהות של שבט יהודה ששמר על זהותו, ובזכות נאמנותו לזהות, שמרנו על חרותנו כיהודים, דבקנו בתנועה הציונית- התנועה הלאומית היהודית, ושבנו לארצנו.

בכל דור ודור בוחר היהודי בזהותו, זו גם בחירה אישית של כל יהודי, וגם בחירה של עמנו להתמיד ולשמור על זהותו הלאומית.

בעידן "הכפר הגלובלי" קל לאמץ את הנורמה של 'מנוס מחופש': לוותר על הזהות הייחודית לנו ולהיטמע בתרבות של הכפר הגדול. זו הבחירה שלנו אם לוותר על זהותנו או להמשיך לשאת את הלפיד של שבט יהודה. לשמור על החרות היהודית, על הזהות היהודית.

זמן לחשבון נפש

הגיעה עת לליבון דברים, עת לחשיבה נוספת, לתמורה אמיתית בטרם פורענות? האם נבחר בזהותנו, או ננוס מן הבחירה אל זהות שקבעו לנו אחרים. אנו קבוצת אנשים הדוהרים קדימה אך נקראים להביט לאחור. זו תחושה של מי שיושב בקרון האחורי של הטנדר: הטנדר שועט קדימה, אך היושבים בקרון האחורי מצווים להביט אחורה כל הזמן. לזכור, לשאול, מה נותר מאחור. האם שכחנו את סימני הדרך, שהובילו אותנו עד כאן.

אנו היהודים הישראלים חיים על ציר המקום, חווים את הישראליות שלנו כחוויה מקומית (האזרחות הישראלית), אך כשהטֶנדר שלנו נוסע קדימה אל נשכח את החיבור שלנו לעם שלנו, לזהות הלאומית שלנו, לציר הזמן. ציר הזמן הולך למרחקים, סב לאחור עד ימי הראשית של העם.

ניסע אפוא קדימה, אך אל נשכח שמבטינו מופנים גם לאחור. 65 שנים חלפו מאז "נציב המלח". צריך להביט עתה לאחור - ובו-זמנית להביט קדימה. עלינו לדעת לבחור, לדעת לשאול באומץ: לאן?

תאריך:  28/03/2018   |   עודכן:  28/03/2018
הרצל ובלפור חקק
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הקרון האחורי של הטנדר: החרות לבחור בזהות
תגובות  [ 0 ] מוצגות   [ 0 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
דפי הספר "אוטהון" נוטפים "דבש", הורמונים זכריים ואירוטיקה בלשון נועזת, בעיקר בשירים על אנה, נערת הליווי. גם הרומן "אמת" (הקיבוץ המאוחד, 2016) נוטף סצינות סקסואליות נועזות באמצעות דמותה של האדריכלית.
27/03/2018  |  רחלי אברהם-איתן  |   כתבות
בכינוס שאורגן בשיתוף החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים, המועצה המקומית כפר תבור וגופים נוספים, הרצו חוקרים ואנשי טבע על הבתה לסוגיה, מאפייניה וחשיבות שימורה, והעלו הצעות כיצד להגן עליה. המסר הברור שעולה מהכינוס, שהבתה, למרות היותה תצורת נוף חיונית לשמירת המגוון הביולוגי בישראל, לא מוגנת בארץ כראוי ולא מקבלת הכבוד המגיע לה ויש לפעול כדי לשמר את שטחי הבתה ההולכים ונעלמים מארצנו. בסיום יום הדיונים בכינוס, יצאו המשתתפים לסיור בשטחי בתה בגליל התחתון. מובאת בזה סקירה מקיפה על שטחי הבתה בארץ ומצבם המתבססת על סמך דיוני הכינוס, מחקרים, וחומרי הסברה להפצה שחולקו מטעם החברה להגנת הטבע.
27/03/2018  |  אלי אלון  |   כתבות
תמונות קשות הופצו מבירת הנגב ביום א' השבוע. ילדה כבת שמונה קפצה באומץ רב מגובה של כשמונה מטרים אל תוך שמיכה שמתחו עבורה לוחמי אש כשתי קומות מתחת למקום המצאה.
27/03/2018  |  איציק ספיר  |   כתבות
שבוע של פסח מעלה שאלות רבות אצל אנשים רבים בנוגע לשמירה על משקל ובריאות. וזאת בשל הגבלות מסורתיות הקשורות לחג (איסור אכילת חמץ) וריבוי זמן פנוי במהלך שבוע החג, וזאת מבלי להזכיר את סעודת החג הדשנה.
27/03/2018  |  אולגה רז  |   כתבות
השיר של בלפור חקק "מה יהיו החלומות" הוא שיר מפתח להבנת הביוגרפיה השירים של בלפור חקק, ובעצם גם של הרצל חקק, כיוון שהמשורר כותב אותו בגוף ראשון רבים, כמו מבטא בשירו את הזהות התאומית. הוא כותב את השיר, כביכול, בשם "הרצל ובלפור חקק". אביא את השיר, ואציג את ההתרחשויות בשיר שלב אחר שלב:
27/03/2018  |  חגי קמרט  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il