התחיל במצווה
יצחק הרצוג שכתב: "שולח חיזוק ועידוד לכל החיילות והחיילים של צה״ל ואנשי כוחות הביטחון הנמצאים הלילה הזה בהגנה על אזרחי המדינה ובמילוי משימתם וייעדרו משולחן ליל הסדר המשפחתי. חג שמח לכם וגם להורים והמשפחה המחכים לכם תמיד בבית"!
המשיך
אבי גבאי, שלקח לו יותר זמן אבל הוא היה יותר מפורש: "מחזק ומגבה את מפקדי וחיילי צה"ל הפועלים להגנת גבולות המדינה. מדינת ישראל הריבונית תגן על גבולותיה מול כל איום. איש לא רשאי לחצות את הגבול ללא רשות - ודאי לא עם נשק חם, בקבוקי תבערה, צמיגים ואבנים. צה"ל נערך לארועי הגדר ואין לי ספק שחיילינו עשו כל שניתן על-מנת לצמצם את מספר הנפגעים".
ולעומתם מרצ: "לאור פגיעה נרחבת בפלשתינים אתמול בגבול רצועת עזה - 17 הרוגים ומאות רבות של פצועים, ביניהם מירי חי, ולאור עדויות על ירי במפגינים לא חמושים לרבות צילומים בהם נראה ירי בגב, קוראת מרצ לחקירת האירועים אתמול ולהסקת מסקנות מהירה".
ההבדל בין תגובות אלה ממחיש לעינינו את התשובה לשאלה הפשוטה: הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ? השמאל לנו, ואילו לצד צרינו מתיצבת קבוצה קטנה ומבוטלת של אנשי שמאל קיצוני: לא חצי העם, לא שליש מהעם, ואפילו לא עשירית מהעם. פחות מחמישה אחוז של העם.
עד היום טרם פורסם שום מאמר או מחקר רציני שיסביר כיצד הצליחו החמישה אחוז האלה להשתלט על בית המשפט העליון, כשעל מנהיגם,
אהרן ברק, אמר החבר שלו
מישאל חשין: "השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם", ולא כיצד הם הצליחו להשתלט על הפרקליטות, כשהמייצגת אותם נאמנה,
טליה ששון, עברה ישירות מהפרקליטות להתמודדות על מקום בכנסת מטעם מרצ, והיום היא עומדת בראש הקרן לישראל החדשה.
באמצעות הפרקליטות ובג"ץ הצליחו החמישה אחוז האלה להשליט את עצמם על המדינה, ועתה הם עומדים על סף ההצלחה להדיח את ראש הממשלה שנבחר על-ידי רוב העם. כל מה שהם צריכים זו החלטת פרקליטות להעמיד אותו לדין, והחלטה של בג"ץ שעליו להתפטר למרות שהחוק קובע מפורשות שאין לפטרו אלא אם הוא יורשע, וערעורו, אם יוגש כזה, ידחה.
יש לשער שההתנגדות לשלטון העריצות הזה, מול התמיכה בו, יהיו הנושא המרכזי במערכת הבחירות הבאה, וניתן לקוות שהימין יצליח להשיג רוב שישים לו קץ.
ואז סוף-סוף תשוב ישראל להיות מדינה דמוקרטית כהלכתה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
