אדם שולט בזיכרון. אם דומה עליו כי מה שחווה, ראה, שמע, אמר, שמח, כאב, עשה דרכו באורח עצמוני אל אגן בו הם מצטופפים זיכרונות ומשם אם רוצים או אם אין, הם עולים מעצמם אל התודעה, הוא אינו יודע זיכרון מה הוא. אי-אפשר לו למי שבגר לשכוח מה עבר עליו בילדותו, אולם בילדותו הוא חווה מה שחווה על-פי מה שנפש ילד יודעת לחוות. בהיזכרו - הוא חווה שוב על-פי מה שנפש אדם בוגר יודעת לחוש. הוא אינו זוכר מה שהיה על-פי מה שבעובדה היה. הוא לא שם. הילד שם.

הוא עצמו פוגש היום את עצמו וקושר עם אותו עצמו קשר חדש, שלא יכול היה להתהוות בבמת ההתרחשות בעבר. הילד שבו קושב למה שחושב הבוגר שבו על מה שהיה, והבוגר שבו מגלה מה שהילד שבו לא ידע לעכל עדיין. אם אין לו עניין באלה, הוא שוכח. אם יש לו, הוא יוצר את מה שהיה, מפרש אותו, מוצא בו טעמים, בונה, סותר, מעצב והוא נעשה בוגר שהיה ילד אחר, וילד שגדל להיות בוגר אחר.

מותר להניח כי הסופר המקראי היה ער לחלוטין לעובדה כי הזיכרון הוא דינאמי, כי שולטים בו, כי הוא תלוי בזוכר. אילולי כן לא יכול היה לכתוב בלשון של ציווי "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם (שמות י"ג,ג') או "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ',ז') או "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ה,י"ז). אם זיכרונות צפים ועולים מאליהם ואינם רצוניים, אי-אפשר לצוות עליהם. ניקודה של התיבה "זָכוֹר" בשלושת הפסוקים בקמץ, ולא על דרך הציווי בשווא, אומר כי לא רק שאדם מצטווה לבצע פעולת היזכרות, אלא הוא מצטווה להפוך את הזיכרון להווה נמשך, בכל זמן על דרך הכתוב, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז,ג'). אין הצפה אוטונומית של זיכרון כל ימיו של אדם. כדי לזכור כל ימיו, אדם צריך לרצות לזכור כל ימיו, לשלוט כל חייו בזיכרון.

אחד מן האמצעים הוא "לקשור קשר במטפחת", ליצור מציאות שאין לה טעם משלה ואינה מובנת אלא אם כן היא באה למען משהו אחר לחלוטין. אדם רואה קשר במטפחתו למען יזכור בשעה שהוא נזקק לממחטה כי עליו לסלק תשלום חוב בו ביום. אין 'קשר' בין הקשר לבין סילוק החוב. המצווה היא להחזיר חובות. לא לקשור קשר במטפחת. מן המשל לנמשל: אכילת מצה ואיסור כל מחמצת בבל ייראה ובבל יימצא הם כקשר במטפחת המטפורית. כך אומר הכתוב "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם).

המצווה היא לזכור את יציאת מצרים. המצות והחמץ הם כאן כדי להבטיח כי יציאת מצרים בחיפזון תיזכר. כיוצא בזה תכלית מצוות שבת היא לזכור כי יש בורא לעולם ויש יוצר האדם. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כ"ג, י"ב) איננו פסוק תכלית השבת. היא לא ניתנה "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" אלא שורך וחמורך ינוחו ומנוחתם תהיה כאותו קשר במטפחת המזכיר כי הם נחים למען תזכור. שמירת השבת היא האמצעי לקידוש השבת. כיוצא בזה, "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (כ"ה,י"ט), למחות את זכר עמלק איננה תכלית. המצווה היא לזכור "אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", לזכור עד מה פגיע עם עייף ויגע שאינו ירא אלוהים.

שמירת העיקר

אכן, בדרך העולם הבנלית רבים שוכחים ועושים את האמצעי תכלית, והופכים את ביעור החמץ ואת אכילת המצה לעיקר כשאלה אינם אלא אמצעי, את שביתת המלאכה בשבת עיקר כשזו אינה אלא אמצעי להזדהות עם הבורא שברא עולמו שת ימים ושבת בשביעי, ואת מחיאת עמלק עיקר, בשעה שהעיקר הוא לזכור אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ. מה נעשה ורוב בריות מקפידות הקפדה אדוקה בשמירת האמצעי ובכך הופכים למקפידים רפים על שמירת העיקר.

מה הוא עיקר זכירת יציאת מצרים? עיון נוסף בפסוק "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" מוכיח כי בעיקר מצווים אנחנו לזכור כי אבותינו גורשו מארץ מצרים, כי לא ניתן להם להתמהמה, ובצק שהכינו כמדי ערב בערבו ליום המחר לא הספיק להחמיץ, כי לקחו מהם באחת את המחר של מצרים. השחר החדש האיר עליהם במדבר בואכה ים סוף ולחם שלא הספיק לתפוח במשארותם. אכן פרעה עצמו, מספרים הכתובים, גרש את בני ישראל כדי להציל את ביתו ואת ארצו מזעמו של אלוהי ישראל שדרש "שלח את עמי ויעבדוני" דרישה שלוותה במכות שלא ידע העולם כמותן. אבל אשר לישראל, הם יצאו "בבהילו", ואילולי הונסו מי יודע אם ומתי היו יוצאים.

על כן, אין מנוס מהרהר כי מצוות זכר יציאת מצרים היא מורכבת. מחד היא מצווה לזכור גדולתו ושבחו של "אהיה אשר אהיה", שנלחם לבני ישראל במצרים, מאידך מצווה לזכור נמיכות הקומה של עבדים נרצים וגנותם על שלא יצאו מבחירה מודעת בבכורת החרות, כי גורשו. מצות הן לחם עוני. אנחנו מצווים לאכול לחם עוני כי עניי מעש היו אבותינו שהכינו בצק לעוד יום של עבדות בשעה שאלוהי הפדות כבר יצא בחצות להכניע את מצרים ומלכה. מצוות הזיכרון היא כפולה, לזכור גדולה ולזכור לערוך חשבון נפש.

צריך לרצות לזכור כך. אפשר לרצות לזכור כך. זכר המכות יכול לצוף מאליו, אבל ההכרה כי יש לישראל אלוהים בשמים הדורש צדק בעבור עמו, המכה במשעבדי בניו, התובע חרות למאמיניו, לכל אדם באשר הוא אדם, אינה צפה מאליה. צריך לרצות לזכור כך. זכר היציאה הבהולה בחצות הלילה ממצרים יכול לצוף מאליו, אולם חשבון הנפש, ההכרה כי הרעב והצמא לחרות הוחנקו על-ידי השובע והנוחות המסומלים באבטיחים ובבצלים ובשומים שמאכילים בהם גם עבדים, מחייבת רצון, הפעלת מנגנוני תודעה.

סמוך ליציאת מצרים משובצים בלוח השנה העברי יום הזיכרון לשואה ויום העצמאות למדינת ישראל. כשם שזכר יציאת מצרים כולל רצון לעריכת חשבון נפש, גם יום השואה תובע עריכת חשבון נפש. גם יום השואה נזכר בזיכרון מורכב. מחד זכר גיא ההרגה. לזכור עד לאיזה מעמקי תהום יכול הנברא בצלם לצלול, לזכור כמה מיתות נוראות, כמה שכול, ויתמות, ואלמנות, ועקירה, השתוללו עלינו באותם ימים, אבל גם לזכור כי כתובות באותיות אדומות ושחורות גדולות היו על כל קירות אירופה שניבאו כי מי שלא יצא ממנה בזמן לא יצא ממנה עוד לעולם. ולא יצאנו. התמהמהנו. עד שגורשנו. השורדים בנו. יום השואה, אם אינו יום של חשבון נפש, ספק אם יש בו קיום מצוות 'זכור אשר עשה לך עמלק'.

גם יום העצמאות הוא יום של זיכרון של מאורע נורא הוד. "בארץ ישראל קם העם היהודי" הוא עיקר זכר הקמת המדינה, התקומה, הריבונות, האחריות לגורל, ההקרבה, הנחישות, העליות ארצה, הבנייה, התורה, המדע, הפרחת השממה. אבל יום העצמאות מוכרח להיות גם יום חשבון נפש. על העבר בחינת למה לא הקימונו אותה קודם, לפני שנפלו עלינו שמי הסתר הפנים הנורא. ועל העתיד. חשבון נפש על העתיד הוא ביטוי משונה. אולם, ביום העצמאות הוא הביטוי הנכון. חשבון נפש לאן אנו הולכים, חשבון נפש איזה מחר אנו בונים לנו. חשבון נפש אם יש בנו המידות הערבות כי נדע לעמוד בניסיון העצום שמעניק לנו הדרור, החופש, החרות, האחריות.החסד של העצמאות.