• רלף פיטרס, קצין צבא בדימוס, היה פרשן אסטרטגי ברשת פוקס ניוז. בחודש שעבר הוא סירב לחדש את חוזהו ברשת, ובמאמר בוושינגטון פוסט הסביר את מניעיו. המאמר נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

ניתן למדוד את השקיעה של פוקס ניוז על-פי הירידה באיכותם של האורחים בחדר ההמתנה. לפני שנה וחצי יכולתם לשמוע את ג'ורג' היל מתווכח עם סנאטור כאשר שר לשעבר מאזין לדיון. היום תפגשו קומיסר רפובליקני עב כרס וצעירה להוטה עם מעט מדי בד ויותר מדי איפור. זה לא המקרה של עכברים הבורחים מספינה טובעת; המלחים הטובים ביותר נדחפים בידי העכברים אל מעבר לסיפון.

עזבתי את פוקס ניוז בשל התעמולה של הרשת למען ממשל טראמפ. הפריים טיים של פוקס ניוז מטיף כיום לפראנויה, תוקף תהליכים ומוסדות החיוניים למדינה ומתאגר את שלטון החוק. הטעות שלי הייתה שחיכיתי זמן רב מדי עד שעזבתי. האפשרות לדבר למיליוני אמריקנים היא מפתה, והשליתי את עצמי שאוכל לשנות אם אשאר ואדבר בצורה כנה.

טעיתי. כבר מאז סתיו 2016, ובמידה הולכת וגוברת מאז נחשפו החולשות בצוות הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ, נחסמתי יותר ויותר מלדבר על הנושאים בהם יכולתי להציע מומחיות אמיתית: ענייני רוסיה וקהילת המודיעין האמריקנית. לא הסתרתי את דעותי, וככל שהתברר שאין לי כוונה לתמוך בצורה עיוורת בנשיא טראמפ וגרוע יותר – שאני חושב שחקירת ההתערבות הרוסית חיונית לבטחוננו הלאומי, הוציאו אותי מהשידורים שנגעו לאפשרות שוולדימיר פוטין משפיע על נשיא ארה"ב, הקמפיין שלו או ממשלו.

הייתי היחיד בין עובדי פוקס שלמד רוסית ואת ענייני רוסיה, ושניצב פנים אל פנים מול קציני מודיעין רוסים בקרמלין ובמחוזות מרוחקים. אבל יכולתי להגיב רק לעיתים רחוקות ובקצרה על השאלה הביטחונית החשובה ביותר כיום: האם פוטין ושירותי הביטחון שלו הפילו ברשתם את האדם שהפך לנשיא ארה"ב. מאפייני התנהגותו של דונלד טראמפ וחולשותיו (בעיות כספיות, העדר שליטה עצמית ותחושה של זכויות מיניות) הפכו אותו ליעד מושלם לסחיטה – ושירותי הביטחון הרוסיים נוהגים לשחק לטווח ארוך.

למרות שההוכחות הלכו והתרבו, לא יכולתי אפילו לדון בפוקס ניוז ובפוקס ביזנס על הדרך בה הרוסים עובדים [פוקס הכחישה את טענותיו של פיטרס ואמרה בתגובה לפוסט, כי הוא הופיע שוב ושוב ברשת בשלושת השבועות האחרונים ודיבר על רוסיה, קוריאה הצפונית ופיקוח על הנשק]. כל האמריקנים, ללא הבדל מפלגתי, רוצים לדעת בוודאות האם מעצמה עוינת משעבדת את הנשיא שלנו ואת הקרובים אליו. הנושא אינו מפלגתי, אלא נוגע בצורה הבסיסית ביותר בבטחוננו הלאומי.

פוקס מעולם לא ניסתה לשים מילים בפי או לומר לי בבירור שאני מחוק מענייני טראמפ-פוטין. פשוט הפסיקו להזמין אותי לשידורים בנושאים שבתחום מומחיותי. הוגבלתי לפרשנות בענייני קוריאה הצפונית והמזרח התיכון, ולענייני רוסיה שלא נגעו לממשל טראמפ. לשמוע פוליטיקאים חסרי כל ידע בענייני רוסיה אומרים לקהל העצום של פוקס שהחקירה של התובע המיוחד היא "ציד מכשפות", בלא יכולת להגיב – זה נעשה יותר מדי. כן, יש ציד מכשפות – של פוקס ניוז נגד רוברט מולר. והגילויים על פשעיה של רוסיה הקשורים למקורבי טראמפ הוגדרו כ"פייק ניוז" בידי מגישים שבעצמם משדרים בשמחה פייק ניוז.

לכך נוספו ההתקפות של פוקס על קהילת המודיעין שלנו, בה שירתתי מהרמה הטקטית של המגפיים המלוכלכים ועד לרמה האסטרטגית בפנטגון. היכולת שלי להסביר כיצד השיטה באמת עובדת, הלכה לאיבוד אחרי עימות בשידור עם המגיש הפופולרי והפופוליסט לו דובס, ערב השבעתו של טראמפ.

הפכתי לעובד ממורמר, מוגבל לנושאים בהם הסכמתי עם ממשל טראמפ. בחודשים האחרונים הגעתי למצב בו שנאתי להיכנס לאולפני פוקס. חברים ובני משפחה עודדו אותי לעזוב, באומרם שאני מביך את עצמי בהישארותי ברשת (למען האמת יש לומר, שאני מסוגל להביך את עצמי גם בלי עזרה מצד פוקס).

במהלך עשר שנותי בפוקס ניוז ופוקס ביזנס, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להיות קול גלוי לב. הרגזתי את הימין ואת השמאל. מתחתי ביקורת חריפה על הנשיא ברק אובמה (ובמקרה אחד הושעיתי לשבועיים בשל כך), אבל קראתי גם לפיקוח הגיוני על הנשק ולהגנה על הסביבה. עשיתי טעויות, אבל בתום לב. לקחתי ברצינות את ההזדמנות לדבר למיליוני אמריקנים ולא יכולתי להעלות על הדעת שאשקר להם.

עם הרקע שלי בלימודים סובייטיים, הכת של טראמפ מפחידה אותי. למענה של החברה האמריקנית, איש – כולל הנשיא – אינו יכול להיות חסין מביקורת או מעל החוק.

אני חייב להדגיש שבערוצי פוקס יש הרבה מקצוענים מכובדים ומוכשרים, כתבים מעולים, כמה מארחים מצוינים, ואנשי צוות וטכנולוגיה מסורים. אבל מעריציו של טראמפ והמארחים הצבועים בשעות השיא הורסים את הרשת – ולא משנה כמה רווחית היא תהיה.

ביום בו דלף המזכר הפנימי בו הודעתי שאיני מחדש את החוזה שלי, שאל אותי עיתונאי איך אני מרגיש. בדרך כלל אני עונה במהירות. הפעם נאבקתי, בתוך סערת רגשות, כדי למצוא את המילים הנכונות. אחרי אולי 30 שניות של שתיקה, אמרתי: "חופשי".