הלהיט מספר אחת בבתי הקולנוע בסין אשתקד היה "לוחמי הזאב 2". המסר שלו לצופים היה, שאינם צריכים לחשוש שמא ייקלעו לצרות בחו"ל: "זכרו, העוצמה של סין תמיד עומדת מאחוריכם!". נעים מאוד – אבל לא למי שרוצה להימלט קצת מאחיזתה ההדוקה של הממשלה. יתרה מזאת: סין מוכנה יותר ויותר לקרוא תגר על הריבונות של מדינות זרות ולבקש את סיוען של סוכנויות אכיפה בינלאומיות, גם על בסיס רעוע – קובע אקונומיסט.

בעבר שמחה ממשלת סין להיפטר ממתנגדיה שיצאו מגבולותיה. אבל מאז עלה שי ג'ינפינג לשלטון ב-2012 ויצא במסע נרחב נגד השחיתות, עלה מספרם של מי שמציבים סכנה למשטר לא משום שהם מטיפים לדמוקרטיה אלא בשל העובדה שיש להם הרבה מידע פנימי והרבה קשרים. אם חשודים כאלו בשחיתות בורחים מסין, מי יודע מה ומתי יגידו.

סין שינתה את מדיניותה והחלה לרדוף עברייני צווארון לבן נמלטים, והצליחה להחזיר קרוב ל-4,000 חשודים מ-90 מדינות ולהוציא מהם 1.5 מיליארד דולר. עם זאת, לפי הנתונים הרשמיים – 1,000 עדיין בחזקת נמלטים. הבעיה העיקרית של סין היא, שיש לה הסכמי הסגרה רק עם 36 מדינות – ובין הדמוקרטיות העשירות, היעד המועדף על חשודים אלו, יש לה הסכמים רק עם צרפת, איטליה, ספרד וקוריאה הדרומית. ובכל מקרה, לחשודים קל לטעון (וכנראה בצדק) שלא יזכו למשפט הוגן בסין ובכך למנוע את הסגרתם.

אקונומיסט מסביר, כי בעיות אלו חייבו את שלטונות סין לפנות לדרכים פחות מקובלות כדי להחזיר הביתה את החשודים. הדרך המרכזי היא לשלוח סוכנים שמפעילים עליהם לחץ בלתי רשמי לחזור. רבים נתונים למעקבים, האזנות ואפילו אלימות. יש גם מקרים בהם סוכנים סינים מנסים לחטוף חשודים ולהחזירם בכוח. ואם יש להם קרובי משפחה בסין, הללו נתונים לאיומים והטרדות. לחלק מהנמלטים נאמר שקרוביהם המבוגרים יאבדו את מקומות עבודתם ושילדיהם ייזרקו מבתי הספר אם הם לא יחזרו. במדינות בעלות קשרים טובים יותר עם סין, הסוכנים מרשים לעצמם להרחיק לכת ושם החטיפות בכוח שכיחות יותר.

באופן טבעי, מדינות רבות מסתכלות בעין רעה על הפעולות הסיניות. בשנת 2015 דיווח ניו-יורק טיימס, ששלטונות ארה"ב מחו בפני בייג'ינג על פעילות בלתי חוקית של סוכניה, שנכנסו לארה"ב בוויזות של תיירים או אנשי עסקים. גם במדינות אחרות שמו לב לכך שאנשי המשרד הסיני לביטחון הציבור נכנסים אליהן במסווה של חברים במשלחות תיירות וסחר מטעם פרובינציה זו או אחרת. הסינים פעלו אפילו בצרפת, למרות שכאמור יש להם הסכם הסגרה עימם, והביאו הביתה את החשוד ז'נג נינג בעלי שטרחו כלל לבקש את הסגרתו.

ההתנהלות הזאת מטרידה במיוחד משום שלעיתים המסע נגד השחיתות משמש כמסווה לרדיפת חשודים בשל מעשים שאינם נחשבים לפשע במדינות מקלטם, מדגיש אקונומיסט – כולל פעילות פוליטית. יש לזכור, כי כל אמנות ההסגרה חלות רק על מעשים המהווים עבירות הן במדינה המבקשת והן במדינה המסגירה. הסינים חטפו משבדיה אדם שלטענתם ביצע עבירת תנועה; ה"פשע" האמיתי שלו היה פרסום ספרים בהונג-קונג נגד מנהיגי סין. אשתקד הם ביקשו מתאילנד להסגיר את אשתו של עורך דין העוסק בזכויות האזרח – שפשעה היחיד היה היותה נשואה לו.

סין מנסה יותר ויותר להשתמש באינטרפול. לגוף המשטרה הבינלאומי אין סמכות להורות על מעצרים, אך מדינות דמוקרטיות רבות נענות ל"הודעות האדומות" שלו, המבקשות לעצור חשודים לשם הסגרה. בשנת 2015 ביקשה סין מהארגון להוציא הודעות כאלו לגבי 100 החשודים העיקריים במעשי שחיתות, ולדבריה עד היום מחצית מהם חזרו/הוחזרו בדרך זו או אחרת.

מאז 2016 עומד בראש האינטרפול מנג הונגוויי, שהוא גם סגן השר הסיני לביטחון הציבור. בשנה זו לבדה ביקשה סין להוציא 612 הודעות אדומות. החשש הוא שסין מציגה עובדות מטעות לתמיכה בבקשותיה. למשל: בייג'ינג ביקשה לעצור את מיילס ווק, איש עסקים שנמלט מסין ב-2015, בחשד לשוחד – אבל הבקשה הוגשה רק לאחר שהתראיין ואיים לחשוף מעשי שחיתות בצמרת השלטון. כאשר ארה"ב סירבה להסגיר אותו, ביקשה סין הודעה אדומה שנייה והפעם ייחסה לו אונס.

לדעת אקונומיסט, פעולותיה החשאיות של סין מחוץ לגבולותיה, מצדיקות זהירות מצידן של ממשלות אחרות בנוגע להידוק הקשרים עימה בתחום אכיפת החוק. גורלם של אלו החוזרים לסין – הוא לבדו מצדיק זהירות זו. למרות שרק מעטים יזילו דמעות לנוכח גורלם של טייקונים מושחתים ופקידים רקובים, הסיכוי שלהם לקבל משפט הוגן הוא אפסי. קרוב למחצית מן הפקידים נגדם הוצאו הודעות אדומות נדונו למאסרי עולם; האחרים טרם נשפטו. ובשנת 2016 היה שיעור ההרשעות בסין 99.9%.