סאלב טורס איבד שלושה ק"ג ממשקלו בשנתו הראשונה בקולג', ולא משום שלא אהב את האוכל שהוצע לו השם. תקציב הקניות שלו הסתיים באמצע השנה והוא החל לדלג את ארוחות כדי לחסוך כסף; הוא לא רצה לבקש עוד מאמו היחידנית. והוא לא היחיד, כותב וושינגטון פוסט. מדובר בממדים של מגיפה.

על-פי סקר ראשון מסוגו שפורסם בשבוע שעבר, 36% מן הסטודנטים בארה"ב לא אוכלים מספיק ולשיעור דומה אין מקום מגורים מובטח. כמעט עשירית מן הסטודנטים בקולג'ים הקהילתיים – אלו המיועדים לבעלי יכולת כספית צנועה – עברו בחודש הקודם יום שלם בלא לאכול כלל; בקרב תלמידי האוניברסיטאות, היקרות יותר, השיעור היה 6%.

החוקרים תולים מצב זה בשורה של סיבות: עלויות הקולג'ים המאמירות, חבילות סיוע בלתי מספקות, עלייה במספר הסטודנטים חסרי היכולת וחוסר נכונות של הקולג'ים להודות שיש בקרבם סטודנטים רעבים. לא מדובר בבעיה חדשה, אך היא מחמירה. "ההתייקרויות הן רק חלק מהסיפור; זו בעיה מערכתית", אומרת פרופ' שרה גולדריק-ראב שניהלה את המחקר.

המחקר מבוסס של נתונים שהתקבלו מ-43,000 סטודנטים מ-66 מוסדות אקדמיים, ואשר הושוו להגדרות הערב של משרד החקלאות האמריקני. זה אומר, מסביר הפוסט, שאלפי סטודנטים המוגדרים ב"כבעלי ביטחון תזונתי נמוך", לא מוותרים על ארוחת הצהריים כדי לקנות בירה; הם מדלגים על ארוחות או אוכלים פחות, משום שאין להם מספיק כסף.

גולדריק-ראב מציינת, כי קרוב לוודאי שהרעב בקרב הסטודנטים גבוה מכפי שמראה המחקר, משום שהחוקרים היו תלויים במוסדות עצמם בהפצת השאלונים ובבחירת מי שיענו עליהם. הנתונים שלה עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים: אוניברסיטת קליפורניה מצאה ש-40% מתלמידיה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, ובארבע אוניברסיטאות מדינתיות באילינוי השיעור היה 35%.

בנוסף לכך מצא המחקר, כי 46% מהסטודנטים בקולג'ים הקהילתיים ו-36% מעמיתיהם באוניברסיטאות מתקשים לשלם שכר דירה. בשנה שעברה ישנו 12% ו-9% מהם (בהתאמה) בבתי מחסה ציבוריים או בבתים שלא נועדו למגורים, או שלא ידעו היכן ישנו למחרת.

בשנת הלימודים 2014-2013 נאלץ סטודנט ממוצע לתואר ראשון להוציא 9,929 דולר בשנה על מגורים ומזון – זינוק של 50% בתוך 20 שנה. המספרים גבוהים עוד יותר במוסדות הפרטיים ובקולג'ים בהם נמשכים הלימודים ארבע שנים. והם לא כוללים הוצאות כמו כביסה או קנסות המוטלים על מי שנשארים בחופשות במעונות.

מצד שני, לסטודנטים האמריקנים יש כיום פחות אפשרויות לדאוג לעצמם. התחרות על משרות בשכר נמוך גברה, והקשחת הכללים לקבלת "בולי המזון" הפדראליים אומרת שרבים מהם אינם זכאים אפילו לרשת הביטחון המינימלית הזאת. אפילו סטודנטים מעשירונים גבוהים יותר עלולים שלא להסתדר בלי תמיכה מלאה של הוריהם. "יש סטודנטים שאפילו בעיה כספית אחת יכולה להוריד אותם לחלוטין מהמסלול", אומר טים מילר, עוזר דיקן הסטודנטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

אותה אוניברסיטה פתחה לפני שנתיים חדר מזון, אליו מועברים בייגלים בני יום אחד ופחיות שימורים שנותרו ללא שימוש, אותם יכולים לקבל הסטודנטים הנזקקים. מספר החברים ב"התאחדות בנק המזון" במוסד יוקרתי זה עלה מ-15 בשנת 2012 ל-600 כיום. מוסדות אקדמיים אחרים מנסים גם הם להתמודד עם הבעיה, למשל בשינוי תוכניות התזונה כך שיכסו יותר ארוחות, על-ידי הצעה של אפשרויות זולות יותר או בחלוקה של תלושי מזון לסטודנטים נזקקים. אחרים משתפים פעולה עם מלכ"רים בחלוקת מזון שלא נוצל.

הפוסט אומר, כי למרות זאת – יש הטוענים שהמוסדות האמריקניים לא עושים די הצורך, וכאמור חלקם בכלל מסרבים להכיר בקיומה של הבעיה, מחשש לפגיעה בתדמיתם. פרופ' וויק סלואן מקולג' קהילתי בבוסטון טוען, כי כל הצעדים שננקטו עד כה, הם אפילו לא חצי טיפה בדלי ריק. סטון ואחרים קראו לממשל הפדראלי לספק ארוחות בחינם או במחיר מופחת במוסדות האקדמיים, כפי שהוא כבר עושה בבתי הספר. הממשל אמור לפרסם בסתיו הקרוב מחקר משלו על בעיית הרעב בקולג'ים, והתקווה היא שהדבר יגרום לקונגרס לשים אליה לב ולסייע בפתרונה.