המאבק על זהותנו

יש כוח לזמנים המיוחדים לטלטל אותנו משגרת החולין ולתבוע מאיתנו התנהגות שונה, מה שעשוי להביא לחשיבה שונה ולהרהורים קיומיים. מהם "מועדי קודש", אם לא זמן שנקבע לפגישה עם החלק הזה בזהותנו האישית והלאומית?

הדרמה של סיפור המסתננים, שהגיעה לאחד משיאיה השבוע, היא קצה קרחון של סוגיות כבדות משקל: מוסר, לאומיות, הגירה, דמוקרטיה, יחסינו עם אומות העולם, ממשל מול פקידות, שלטון נבחר מול משפט ובג"ץ, עניי עירנו מול עניי העולם, עצמאות מול התערבות זרה, ביקורת לגיטימית מול פיקוח על תקינות השפה ועוד. הסוגיות הללו נוגעות לשאלה הרת הגורל: מיהו העם הזה, ששב הביתה לציון אחרי מסע ארוך שנים בין אומות העולם?

וקשורים הדברים, וחובה בם לנגוע. אסור להתחמק. תהליך החילון שעבר העם היהודי ב-250 השנים האחרונות, אינו סוף פסוק. בשלב מסוים בהיסטוריה, היה צורך קיומי להתנתק מחבל הטבור הדתי, כדי לפתח את הלאומיות שהתעוררה בקרבנו אחרי מאות שנות תרדמת. הגלות יצרה אנומליה בזהותנו: הרכיב הדתי, במובנו הצר, הפך לעיקר בזהותנו כעם, עד שחזון שיבת ציון הפך מעניין מעשי ל"הלכתא למשיחא", עניין לאחרית הימים. הדת שמה כבלים על הרעיון הלאומי עד להחנקתו. וכשנרדמים בשמירה, הופכת המציאות לחלום.

בתהליך התעוררותנו לחיים כאומה בין האומות, עברנו תהליך דומה למה שעובר כל מתבגר: סֶפֶּרַצְיָה - אינדיבידוּאציה. המתבגר נפרד ומתנתק מהוריו, אפילו מורד בהם, כדי לגבש את אישיותו העצמאית. גם עמֵנו התנתק מ"הוריו", מרד באב הקדמון שעמד בראש המשפחה היהודית במשך אלפי שנים, כדי לגבש את האישיות הלאומית העצמאית שלנו. מי מרד? חלקים מרכזיים בחברה היהודית שבאותה עת התרכזה ברובה באירופה. העילית החברתית שהייתה אמורה לאייש את ההנהגה הדתית, עזבה את בסיס האם. הצעירים האלה הכירו היטב את המסורת הדתית ואת המקורות הטקסטואליים היהודיים, וראו בהם שריד ארכאי לעולם ישן, שבעיקר בלם את רוחם ושאיפותיהם האישיות והלאומיות.

יהודי המזרח לא חוו את המרד הזה. מלכתחילה, הדת נתפסה אצלם כעניין קדוש אבל גמיש. חכמי ההלכה הספרדים (והמזרחים) בדורות האחרונים, היו יותר רבני קהילה ולא ראשי ישיבה כמו בקרב עדות אשכנז. ההבדל התבטא בפסיקה, אבל גם בכך שהמסורת הדתית לא נחוותה כאיום וכמכשול להתעוררות הלאומית. כל מי שמכיר משהו מכתבי חכמי ספרד, יודע שהציונות נתקבלה בארצות האלה בטבעיות כהמשך רעיון הגאולה המופיע אצל נביאי ישראל ובמדרשים. הלאומיות המתעוררת התאחדה עם המסורת הדתית ולא צררה אותה.

לעומתם, העלייה השנייה בראשית המאה ה-20 הביאה את האוונגרד הסוציאליסטי ארצה - יהודים מהפכנים שמרדו בדת וראו במסורת העתיקה עניין שעלול לעכב את תהליך התגבשותנו כאומה מודרנית. הם נלחמו בדת ובסימניה שאיימו על עולמם החדש. היהודים הדתיים נתפסו כנציגי אותו עולם ישן שבלם לתפיסתם של החלוצים את פריצתו מחדש של העם היהודי להיסטוריה. לא מקרה, אפוא, שמי שעמדו על ערש לידתה של המדינה היהודית העצמאית, ראו עצמם כשומרי הסף של חילוניות מיליטנטית, שכל אזכור דתי מחוץ לתחום המושב שהקצו לו (פולקלור תרבותי, השר הדתי בקואליציה, החרדים בערי הקודש) נתפס כאיום על הישות המדינית השברירית שהחלה לצמוח פה באופן עצמאי, וכקריאת תיגר על ההגמוניה של שליטיה.

המהפך ב-77' איחד זרמים פוליטיים, רעיוניים ואידיאולוגיים שונים שייצגו את "ישראל השנייה". המשותף לכולם היה המחויבות כלפי המסורת הדתית כחלק מהותי מזהותם. לא לחינם מזוהה המהפך עם עדות המזרח והדתיים. מנחם בגין לא השתמש בביטוי "בעזרת השם" כנימוס לשוני גרידא; הוא האמין בעזרת האל ובהשגחתו על עמו בגיא צלמוות של ההיסטוריה.

המשמעות ההיסטורית של המהפך הייתה הצבת "ישראל השנייה" כשוות ערך והשפעה ל"ישראל הראשונה" בהובלת הספינה הציונית. משעה שהליכוד וקואליציית המסורתיים קיבלו את מפתחות השלטון, החלה ישראל הרשמית יותר ויותר להתייחס באהדה לייצוגים של המסורת הדתית - רעיונות, מנהגים, שמות, דמויות ועוד. במובנים ידועים, התעצם אז המאבק על דמותה ועיצובה של החברה הישראלית: לא רק מפלגות ונתחי תקציב, אלא האחריות לאופיה של המסגרת המדינית שמאחדת אותנו.

טיבו של מרד שהוא לא ממשיך לנצח. גם כשפרעה טבע במצולות, והישראלים החלו לנדוד במדבר, התעוררו געגועים למצרים. על אחת כמה וכמה הגעגועים ל"הורים", או למסורת, ובעצם לאותו חלק בזהות שהודחק. המתבגר שמרד הופך לאדם בוגר ומקים משפחה, ואז לומד להסתכל על ילדיו מזווית הראייה של הוריו. הוא לא חייב להסכים עם הוריו, אבל בהחלט נפתחת ההזדמנות להתפייסות איתם. ראו החדירה העמוקה של הסממנים הדתיים לתרבות הישראלית ולשיח הציבורי בשני העשורים האחרונים (נדגיש: "דתי" לא במובן ההלכתי המדויק, אם יש דבר כזה).

לא מקרה הוא, למשל, שיאיר לפיד - בנו של טומי לפיד ז"ל - מבקש להצטייר כחובב דת ומסורת. וזוהי רק ההתחלה. מבחינה זאת, המלחמה של תוכניות טלוויזיה כמו "ארץ נהדרת" ו"גב האומה", כמו גם מאמרים מיליטנטיים בעיתון הארץ, מלמדים על עוצמת השינוי. היוצרים והכותבים הללו מייצגים חוג חברתי משפיע, המרגיש איום על קיומו החילוני (והפוליטי).

עמוק עמוק - מתחת לקצף התקשורתי של האירועים השוטפים אותנו בקצב מדהים - נפרש שדה הקרב האמיתי: המערכה על זהותנו. מכאן ההתנגדות לחוק הלאום, למשל. מה פתאום לעגן בחוק את יהדותה של המדינה? מכאן המאבק על אופיו של צה"ל והחשש מהתעצמותה של הקצונה הזוטרה שרובה דתית. מכאן המאבק נגד "הדתה". מכאן הוויכוח על אופי השפיטה בביהמ"ש העליון. גם הוויכוח המדמם על עתידן של שומרון ויהודה - וירושלים בראשן - קשור למה שחבלי הארץ הללו מייצגים: גרעין הזהות העתיק שלנו כעם, הכולל בתוכו גם את המסורת הדתית.

מכאן גם המערכה על עתיד המסתננים. דווקא מי שמבקש להיפרד מחבלי ארץ חיינו בטענה של איום דמוגרפי על יהדותה של המדינה, לא נרתע להשאיר פה עשרות אלפי מהגרים שעלולים להפוך למאות אלפים בדור הבא. כמו בסוגיות האחרות, הוויכוח על המסתננים הוא רק מסמן חיצוני של הוויכוח העמוק על טיבה וטבעה של מדינת היהודים. "יהודה" ו"ישראל" (היהודי והישראלי) מתאבקים זה עם זה, שני הצדדים בזהותנו כעם - המסורת הדתית והלאומיות - רבים על הבכורה. אם נשכיל לא להתרגש מאירועים חולפים, נוכל להיווכח שלנגד עינינו, בתהליך היסטורי ארוך ומתיש, מתגבשים שני הענפים הללו לעץ אדיר, עמיד בפני כל הסערות ההיסטוריות. סבלנות.