סין היא מעצמת-על בצמיחה. ארה"ב היא מעצמת-העל המכהנת. הפוטנציאל להתנגשות אדירים בין השתיים נראה בלתי ניתן לעצירה. אבל עם זאת, סין וארה"ב גם קשורות זו לזו. אם הן לא יצליחו לשמור על רמה סבירה של שיתוף פעולה, הן עלולות להמיט הרס על העולם כולו – מזהיר מרטין וולף בפייננשל טיימס, על-רקע מלחמת המכסים בין וושינגטון לבייג'ינג.
סין היא יריבה של ארה"ב בשני ממדים: כוח ואידיאולוגיה. השילוב הזה עשוי להזכיר את בעלות הברית מול הציר במלחמת העולם השנייה או את המערב נגד המזרח במלחמה הקרה. סין כמובן שונה מאוד, אבל גם עלולה להיות הרבה יותר מסוכנת – סבור וולף.
הנתונים ברורים. התוצר שלה לנפש בשנת 2017 היה 14% מזה של ארה"ב במחירי שוק ו-28% בכוח קנייה, לעומת 3% ו-8% בלבד בהתאמה בשנת 2000. מאחר שאוכלוסיית סין גדולה פי ארבעה מזו של ארה"ב, התוצר הכולל שלה בשנה שעברה היה 62% ו-119% מזה של האמריקנים (שוב, בהתאמה). אפילו אם הצמיחה הסינית תואט באופן דרמטי, בשנת 2040 התוצר לנפש יהיה 34% מן האמריקני במחירי שוק ו-50% בכוח קנייה, והכלכלה הסינית תהיה כמעט כפולה בגודלה מזו האמריקנית.
המספר של 34% זהה לכלכלתה הנוכחית של פורטוגל; קשה להניח שסין לא תוכל להשתוות למדינה זו, אם כי הנתון הזה עדיין יותיר אותה ענייה בהרבה מאשר ארה"ב, יפן ו
קוריאה הדרומית, כי פערי האוכלוסייה עושים את שלהם. אבל יש עוד נתונים חשובים. מבחינת מדינות רבות, במיוחד במזרח אסיה, סין היא שוק חשוב בהרבה מאשר ארה"ב. היא משקיעה במו"פ שיעור מהתוצר שכמעט זהה לזה של המדינות המפותחות והעשירות ביותר. השילוב של עוצמה כלכלית וחדשנות גם הופך את סין למעצמה צבאית, ולא משנה כמה שזה לא מוצא חן בעיני ארה"ב.
לכל מדינה יש זכות להגנה עצמית ולהתפתח, מזכיר וולף. הגישה האמריקנית ולפיה הקניין הרוחני הוא נכס מקודש – מוטעית. מה שחשוב באמת הוא החדשנות; ארה"ב יכולה לנסות להגן על קניינה הרוחני, אבל אין לה שום זכות למנוע מסין את החדשנות. נכון, ממשלת סין שולטת בכלכלתה והמערכת במדינה אינה דמוקרטית. אבל כשלונותיו האחרונים של השוק החופשי העלו את מניותיו של השוק המתוכנן, ובחירתו של
דונלד טראמפ ערערה את האמון בדמוקרטיה.
ניהול התחרות בין שתי המעצמות הופך למשימה קשה, ויש החוששים שהיא תוביל למלחמה גרעינית ביניהן. וולף פחות פסימי; הוא סבור שהיחסים יתדרדרו רק (עם או בלי מרכאות) להפסקת שיתוף הפעולה החיוני בין השתיים. עתידה של סין תלוי בסין, אבל יחסיו של המערב איתה תלויים במערב. ארה"ב צודקת בדרישתה שסין תעמוד בהתחייבויותיה – וכך צריכות לעשות גם היא עצמה ובעלות בריתה במערב. הבנה של עקרון יסוד זה, היא שיכולה להביא לניהול נכון של היחסים בין הצדדים.
סין אינה האיום האמיתי, טוען וולף, אלא הניוון של המערב: חוסר האכפתיות של הממשלות לגורלם של חלק ניכר מאזרחיהן, התפקיד המשחית של הכסף בפוליטיקה, האדישות כלפי האמת והקרבת ההשקעות ארוכות הטווח על מזבח הצריכה הפרטית והציבורית. המערב יכול וחייב לחיות עם העלייה הסינית, ועליו לעשות זאת על-ידי נאמנות לערכיו האמיתיים ועל-ידי התבוננות פנימה אל המתרחש בו-עצמו.
