כעם למוד סבל ותלאות איננו שוכחים שואות אחרות, אסונות אחרים שבהם נרצחו עמים.
זה הזמן לשוב ל"ספר הלחישות" של הסופר הארמני ורוז'אן ווסגניאן, לראות וללמוד כמה כוחות נפש יש לספרות להכיל בדפים שקטים ועצורים צעקה שקורעת לבבות, עוצמה של נשמות אילמות, של סבל נורא.
מי שקורא בספרו הממגנט של ורוז'אן ווסגניאן, "ספר הלחישות" חש, שהוא מיטלטל על גלים שוצפים, עד להתרחשויות היסטוריות בעין הסערה, צופה לרוח
האדם, נחשף לחידת הקיום, לסיפורו הטרגי של העם הארמני. ווסגניאן פוקח את אוזנינו לאותם קולות שכמו נשכחו, שכמו נדחקו אל מתחת לעור התוף של העולם, והלחישות האלה הנסתרות לובשות חיים. ספר הלחישות הוא צעקה שלא תיעלם לעולם.
לאחר שראינו סרטי שואה שלנו, הלב עוצר נשימה, ומרתק לקרוא את העדויות על השואה של האמנים. אחים הם לנו, אסור לשכוח מה קרה להם. אסור לתת לעולם להתרגל לזוועות האלה!
ווסגניאן הפך את השואה הארמנית לעדות חיה, וספר הלחישות שכתב יישאר כאנדרטה נושמת. במגילת הכאב הזו, הפיח המחבר רוח חיים בכל הזיכרונות, בכל אותם רגעים שותתי-דם, בכל התקוות שהתנפצו לרסיסים. העבר שהיה דומֵם, קם מן החורבות. הנה נשמעות קרוב לפנינו הנשימות שלו, האנחות. הדומם הפך למדַמם,
נכון, זה קודם-כל, סיפור התלאות של העם הארמני, ודפי הספר מציירים בעט אמן זוויות שונות לתיאור צעדת המוות, לשרטוט השיירות שהלכו בדרך אל מותן, לתיעוד אותן שנים של אימה ובלהות. חלום הביעותים הנורא פורץ מתוך שנה של סיוט, שנת 1915 - כאן מתחילה תקופה של אופל מצמרר. טבח של מיליון וחצי נפשות. עולם שסב על צירו.
השואה הארמנית לאחר שקראנו את ספר הלחישות היא שואה אחרת, היא לחישה שהפכה לצעקה שתהדהד מקצה לקצה, לא תניח לעולם להישאר כמות שהוא.
מַחבּרת הסתרים שמעבר לרומן
השם 'ספר הלחישות' מופיע בספר כצופן למַחברת סודית, מַחברת שבה מסופרת השואה הארמנית מבפנים, מתוך עולמם של הסובלים. קרעי הרמזים על אותה מחברת סתרים, מאירים בפנינו את נשמתה: זה ספר קודש, שבו להיסטוריה יש לא רק תאריכים ושמות ומנצחים ומנוצחים, אלא גם משמעות - ומעמד מיוחד לתמונות.
כך כותב המחבר: "בספר הלחישות ממלאות התמונות מדי פעם את מקום החיים" - וכמה שורות לאחר קביעה זו מגלה לנו ווסגניאן עוד סוד מאותו ספר לחישות מסתורי: "הארמנים ישובים במעגל שלהם, שהיה מצטמצם והולך, נהגו להניח בכל פעם שבה היה מי מהם נעלם, תמונה שלו במקומו, מטעמי שמירת רצף המעגל ושלמותו...בשביל הארמנים של אותם זמנים, היו התמונות כעין צוואה או ביטוח חיים" (עמוד 151-150). לאורך כל הספר יש לתצלומים כוח חיים, אלה מהווים נרות נשמה, נרות לעדות.
אין מוקדם ומאוחר בספר, והעלילה אינה קו ליניארי אלא עלילה נפשית. הדפים סוחפים אותנו לסיפור המשפחתי של המחבר, לסיפור פרשיות מעולמו של העם הארמני, לאירועים היסטוריים עולמיים שמציירים את הפילוסופיה שמעבר לעובדות, את החיים האמיתיים שמעבר לכרוניקה היבשה.
מעבר לרומן שאנו קוראים, יש עולם בבואה. שם מקנן ספר הלחישות, עולם שכל הווייתו היא סיפור בתוך סיפור, זיכרון בתוך זיכרון, דמות שמצטלבת בדמות אחרת. מעבר לכל זה יש רובד תת-קרקעי, שכולו נשמות וחלומות וצופן גנוז, ושם נחבא הרובד האמיתי. לכן חשוב למחבר להבהיר לנו, שלא תיעוד ההיסטוריה הוא עיקר הספר: "הספר אף שלרוב הוא דן בעיקר בעבר, אינו ספר היסטוריה. ספרי היסטוריה דנים בדרך כלל במנצחים. ספר הלחישות מזכיר יחד אוסף של מזמורי תהלים, והוא מוקדש בעיקר למנוצחים" (עמוד 291).
הילד הזקן - וחוכמת הסב
סיפורו של מינאס העיוור הולם את הקו המוביל של הספר, לתת כבוד לפשר האפל שמעבר לאור, למציאות הנסתרת. מה פלא, שאותו עיוור הוא זה שרואה יותר מכולם. לרגעים נדמה לנו, שזה גלגול שלא אותו טרזיאס מן הטרגדיה היוונית. את סיפור חייו של העיוור משרטט המחבר בכמה מלים: "בראשית היה האור. פעם נפלה תרדמה על האור. הוא חלם, וכך, מתוך חלומו, נולד לו הצל. "כשהייתי בן גילך", אמר מינאס, "חלמתי שאני עיוור. זה היה יפה, בחלום. עכשיו אני חולם שאני רואה" (עמוד 79).
העיוורון והסוד והחלום מובילים את העלילה, וכורח החיים הוא להמשיך לחפש, להמשיך בחקר כדי להגיע לנשמת הדברים, לאותו צופן שמעבר ליקום. וכך כותב המחבר על המוטו של סבו גאראבט: "ובשל כך סבי, אשר האמין שהעולם אינו קיים אלא כדי שיבינו אותו" (עמוד 290).
החורבן וההיסטוריה
ספר הלחישות של ווסגניאן יישאר לנצח כספר הקודש של השואה הארמנית, פרק בכתבי הקודש, מגילה של נביא חורבן שצופה בפרקי הקינה של עמו, שמנסה להבין את סוד הקיום של אבותיו, ופרקי הטבח של הטורקים, פרקי הזוועות שמתרחשים בשיירות המגורשים, כל אלה כתובים בשפה עצורה, בכאב נשבר. המחבר מנסה להבהיר את משמעות הדברים ומדוע טבח וגירוש מקבלים ביטוי בלחישה ולא בצעקה: "הסיפור הזה, שאנו מכנים בשם ספר הלחישות, הוא לא הסיפור שלי. הוא החל עוד זמן רב לפני תקופת ילדותי, עת נהגו לדבר בלחש. הוא החל עוד זמן רב לפני שהפך והיה לספר. הוא לא התחיל בפוקשאני של ילדותי".
הלחישה של ההיסטוריה הארמנית נשמעת מיוסרת, זכה ואצילית. תיאור הטבח שורט את נימי הנפש, מצמרר. "בטרבזון הועלו כמה מאות נשים עם ילדיהם ועם הקשישים, שכבר לא היו מסוגלים ללכת על אסדות והושטו ללב ים. בתוך כל אותה אומללות, שמחו הנשים כשנאמר להן, שהן יעשו חלק מהדרך על המים, וכך יימנע מהם מאמץ נוסף. אלא שלמחרת היום חזרו האסדות ריקות אל החוף". וכך בקטע אחר: "הילדים הארמנים מבית היתומים הגרמני הוטבעו באגם בקרבת מקום. הנשים ממֵסנֵה, שכבר יצאו לדרכן אל עבר אוּרפָה, נרצחו בדרך וגופותיהן הושלכו אל הנהר. לאורך הגדה המזרחית של נהר הפרת... נותרו גופות הנשים השחוטות והמבותרות מוטלות בשולי הדרכים, או בתעלות שלצדן... עד למחצית שנת 1916 ניתן היה עוד לראות את השלדים שלהן".
הסב גאראבט מנחיל לילד-למחבר כיוון חיים. הסב מאמין, "שלכל דבר יש משמעות" (עמוד 285). תובנה זו הוא מנחיל לנכדו המספר את הסיפור.
את כובד החיים הזה הוא מטמיע בילד הכותב, וכך מתאר המספר, כיצד היה מתלווה לזקן מינאס העיוור - ובהמשך מתוודה במלים אלה: "כמעט כל האנשים שבחברתם ביליתי את ילדותי, היו זקנים. "מה מחפש בינינו הילד הזה?", היה שואל בצחוק ארשאג, מצלצל הפעמונים. "עזוב אותו", ענה סבא גאראבט, "זה לא ילד רגיל, זה ילד זקן, בא בימים" ( עמוד 77).
הבכי שנותר לנצח
כשאנו קוראים בצימאון את פרקי ספר הלחישות, אנו חשים, שאותו 'ילד זקן' היטיב להבין את ילדותו האבודה ואת זקנתם של סביו. היטיב לספוג את הסודות שהנחיל לו סבו, וכך היטיב להטמיע בקרבו את רוח העם הארמני, ובעיקר - השכיל צייר לנו דיוקן של הוויה שחיה בין סבל לבין זיכרון, סיפור שהוא עדות, סיפור שהוא לקח לדורות.
כאשר מתואר מות הסב בעמודים האחרונים, אנו שבים אל אותו נהי, אל אותו בכי, שמלווה את דפי הספר: מעבר לדלת, נשמע קולו של הסב הגוסס, והשורות אומרות הכול: "עמדנו כולנו מול הדלת, שסבא אומנם לא נעל, אך הרגשנו נבוכים לפתוח, כשמעברה השני נשמע מין מזמור קינה בלתי פוסק, בהמיית נהי העקורים במחנות... כלחישה של אדם שלא עוצר עוד לשאוף לחזהו אוויר, כמו היה מבקש להתרוקן מן החיים שבקרבו... מין מזמור הלל שנבע מתהומות נשמתו, מזמור שהזמין את המוות" (עמוד 448).
שלוש פלאנטות - שלושה סיפורי-על
שלושה סיפורי על מאירים את הסיפור המרכזי המתואר בעלילת הספר, שלוש פלאנטות. הסיפור המרכזי של חיי הארמנים, מואר באמצעות שלושה סיפורי-על:
אחד הסיפורים הוא סיפור סוס העץ, וכאן מעניק המחבר פירוש מיוחד לאותה ילדות של ילד שלא זכה להיות ילד. אפילו צעצוע הילדות זוכה לכמה אגדות בהמשכים, אגדות על סוסי עץ. אותו צעצוע ילדות עובר מטמורפוזה, ויש בו לשקף את החלום ושברו לאורך העלילה.
פלאנטה נוספת להבנת רוח הדמויות מופיעה בדמות סיפור אגדי נוסף, סיפור של הלוויה וארון קודש. בתיאור הלוויה זה מופיעות באופן סמלי כל הדמויות, ואנו עדים למפגש נשמות: אנו נשאבים לפרק, שנראה כפרק מתוך ספרי הנביאים, פרק שנושב רוח מקדש, פרק שבו מתכנסות כל דמויות הספר, החיים והמתים.
סיפור על נוסף מצייר מעגלים - מעגלים קונצנטריים - מעמוד 314 ואילך - זרקור לסיפורם של אנשי השיירות, סיפור אנושי שמזכך את הבכי ואת ההשלמה עם הסבל:
הספר של ווסגניאן הוא מצֵבה חיה לכל השואה הנוראה של העם הארמני. המחבר הצליח לתאר את נפש הפורענות, את עומק הכישלון של האנושות, ואותו בכי מלווה אותנו, כדי שנלמד לזכור, כדי שהעולם יידע להתאבל על המתים ויידע גם לא לשכוח את חרפת הרוצחים.
המחבר כותב כך: "תולדות בני האדם הינם תולדות המעשים, המילים הבלתי נשכחות, אך בעיקר הם תולדות המבטים. קשים לתיאור, קשים לפענוח, אך עזים ומציאותיים יותר מכול....תמונותיהם של המתים הדקיקים פעורי המבט, מטלטלות ומטרידות אף יותר, משום שככל שהיה גופם הולך ומתמעט ברעב, בתשישות או במחלות, היו עיניהם נותרות שלמות, ונראות על פניהם המצומקות, ענקיות ותאֵוות חיים" עמוד 221).
ווסגניאן כתב את העדות, כדי שנבין מה קרה, כדי שנזכור מה קרה. המשא היה כבד מנשוא, והוא בדרכו יודע, שלא ניתן לספר הכול:
"ספר הלחישות הוא עלילה, שאיש לא גולל בשלמותה, כאילו היו חוששים להבין את הכול, כמו ניסו בדרך זו להגן על חייהם מהיעדר משמעות" (עמוד 175). כאשר מתוארת ההלוויה, שבה נקברים כל החפצים והמנחות של גיבורי הספר, אנו עדים למעמד מקודש, שבו מובל הארון לקבורה. כאן מוסיף המספר את מוסר ההשכל: "וכך הוּכח עם קבורת הארון, שגם התשובות מתות, בדיוק כבני האדם, ומְפנות מקום לחיים, שיוכלו להמשיך הלאה" (עמוד 430).
החיים והזיכרון, המוות והעדות - זו נשמת הספר, ובכך יש המשך של הפסוק מתהלים קי"ח 17, הלב של הפסוק, וכך הוא אומר: "לא אמות, כי אחיה ואסַפֵּר". למחבר נֹאמר: המשך לספר לנו, המשך לשורר, כי את המנגינה האמיתית האצילית הזו, אסור להשתיק. אסור לשכוח.
