הַצָּרָעַת וְלָשׁוֹן הָרָע

חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא דְבָר טַהֲרַת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ

הַחֹק מַחְסוֹם בִּפְנֵי אָדָם שֶׁבַּאֲפֵלָה מְגַשֵּׁש

הַחֹק גָּם מוֹרֶה לָאָדָם הַדֶּרֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבוֹאוֹ

וְגָם קָבַע שֶׁהַמְּצוֹרַע מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ

וּבֵין טְהוֹרִים הוּא בּוֹא לֹא יָבוֹא .

הַכְלָל הַקּוֹבֵעַ לְהבְדִּיל בֵין טָהוֹר למְצוֹרַע

נֶחֱקַק אָז בְּלֶכֶת יִשְרָאֵל בַּמִדְבַר בַּטּוב וּבָרַע

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָלָיו לֹא נוֹסִיף וְלֹא נִגְרַע

רַק הַכּהֵן יִתֶן לוֹ מַרְפֶה וְלְצַו מצְפּוּנוֹ יִשָּׁמַע

לְעִתִים גוֹרֵם הַצָּרַעַת לָשׁוֹן הָרָע

אֶלֶּה הַכְּלָלִים בְּכִי תַזְרִיעַ-מְצֹרָע לְטָהֵר וּלְהִטָּהֵר וּלְסַלֵּק יֵצֶר הָרָע

הַטָּהָרָה נֶטֶל,שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהָרִים כִּי הַנֶּגַע גָּלוּי, כַּשֶּׁלֶג בְּרֹאש הָרִים

לֹא לַשַּׁוְא נִתַּן מָקוֹם לָחַיָּה בַּתּוֹרָה וְהִבְדִּיל בֵין חַיָה טְמֵאָה לִטְהוֹרָה

גַּם אִם נִבְרְאֶה בְּטֶרֶם נִבְרַא הָאָדָם טֻמְאָתן וְטָהֳרָתן הֵן לָנוּ וְלֹא לְעֵצְמָן

החוק הוא גבול ומחסום

הגבול או המחסום נועדו למנוע מעבר אל מעבר להם, ברם החוק מתיר לעבור בתנאים שנקבעו בו. מכאן שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו. על-פי הכלל הידוע שאין אדם מעל לחוק. יהא זה מלך או ראש מדינה או מנהיג אשר מרותו מוטלת על אזרחי המדינה בה הוא השליט. קיום החוק איננו מצריך מתן צידוק לקיום החוק. כי הרי חוק ישראל הוחק על-ידי ריבון הוא ריבון עולם, כפי שנאמר באיוב: שֶׁבַּיָּם שָׂם לוֹ חֹֹק, שאינו מאפשר למי הים לעבור מעבר לקו המים בחוף ושם נאמר עוד: חֹק חָג על פני המים (שם כו/טז) זה דומה לקו התחתון של הָאֹפֶק שמעבר לו שורר חושך. הרמב"ם אומר שקיום החוק כלשונו וכרוחו כפי שנקבע בתורה מפי המחוקק העליון מחיב שגם קבל ביטוי בתורה שבעל פה. אלה הם דברי חכמים שפרשו את התורה וקבעו את ההלכה. אפילו לפני מתן תורה בימי נח כבר היה חוק הידוע כ"שבע מצוות בני נוח", שהתורה נתנה להם תוקף קיום בסיני. כגון גיד הנשה, שמקורו ביעקב אבינו והוא הפך להיות חור מחיב לפיו צריך לנקר את גיד הנשה מהבשר כדי להתיר לנו אכילתו. וכך לגבי המילה אצל אברהם אבינו שנימול ומל את יצחק בנו אלא שהמילה נקבעה בתורה בפרשת כי תזריע ובתוקף זאת אנו מקימים מצוה זו. מכאן שלא צריך לתת טעם לקיום חוק זה או אחר, על זה אמר רש"י זה ראה וקדש. כי החוק בחקיקתו היה צידוק וצורך בו לא לנו לנמק צדקת קיומו.

סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה

האמירה הזאת שסוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה נשמעת כאמירה אכזרית כלפי הבהמה, ברם ההפך הוא הנכון. הדברים כפי שהם נאמרים באים לשמור על כבוד בעלי החיים הן ההאדם והן הבהמה. כי כשמת אדם ממהרים לטפל בגופתו בטהרתו ובהבאתו לקבורה באדמה. ואילו שמתה בהמה היא לא מטוהרת ולא מובאת לקבורה, היא מושלכת לאשפתות, או שגופה נהיה טרף לחיות השדה ומאכל לעוף השמים. לכן סוף בהמה לשחיטה עדיף. התורה מביאה פרק שלם בו מונה הוא מסוג החיה הטהורה והחיה הטמאה. לא בכדי אחרי שעסקה התורה בחיה ובבהמה וּבְסַוְגָּה אותם לטהורות ולטמאות באה פרשת כי תזריע שם מדובר הולדת ילוד אם בן הוא גם על מילתו זה אומר כמו בבראשית קודם כל בורא אלוהים את החיה והבהמה וכל רמש ואת דגי הים ורק לאחר מכן יוצר את האדם כאומר לו: בן אדם יצרתי אמצעי הקיום בטרם נבראת אתה, כך גם כאן בפרשת שמיני מונה את החיה והבהמה ועוף השמים ודגי הים, וּמְסַוֵּג אותם לתת חיים לאדם, הן באכילת חלק מהן כדי להיות ניזון מהם והן בשימוש בחלק אחר מהם עזר בעבודתו.

וזה שאמר רַבִּי שִׂמְלַאי אֲמוֹרָא שעלה מבבל ונתישב בְּלֹד, כשם שיצירתו של אדם בבראשית הייתה אחר יצירת כל בהמה, חיה ועוף כך חוזרת התורה ומביאה בשמונה פסוקים לידתו של האדם בכי תזריע. והיחס אל היולדת שהיא המביאה את החיים להמשך קיום האנושות בסיוע הגבר כאשר עיקר המאמץ מוטל על הָאִשָּׁה. בעוד נאסר המגע בה בימי דותה גם על-ידי בעלה. בעוד הילד שילדה נצמד אליה ולא נטמא, לאמור כי "הטומאה" הזאת, איננה אלא הרחקת הגבר מן האישה, לתת לה לחזור לאיתנה השימוש במלה טמאה אינו פוגם באישיותה של האישה היא מיניקה ועל הילוד נאמר: "ימול בשר ערלתו" למרות שהמילה מיוחסת לאברהם אבינו בברית בין הבתרים בין אלוהים לאברהם. חכמינו מיחסים למילה משקל רב כמצוה שהייתה עוד בבריאת העולם. וזה מסיקים מעשית השואה במספר התיבות (המלים) בפסוק: וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב/ג) למלים שבפסוק: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמִים והארץ וכל צבאים (בראשית ב/א).

הזיהום הביולוגי האנושי

נתן לומר כי תזריע מצורע עוסקות למעשה בכל הזיהום הביולוגי של המציאות האנושית. פרט למה שמתיחס בכך למשמעות הדתית הגדולה המוטלת על החיים של האדם, החיב בשמירת דיני נדה, זאת כדי להזכיר לאדם כי הוא בשר ודם ונתון לזיהום שמביא עליו צרה ומצוקה. התורה עוסקת בכך כי אלה הם מרכיבי יסוד בקיום האנושי. עוד בבריאת העולם, נבראו כל היצורים, שנאמר: ורוח ה' מרחפת על פני המים (בראשית א/ב) ואומר על כך מדרש אגדה, כי זו נפשו של אדם הראשון, אמירה זו פותחת פתח ללמוד כי נפש האדם נבראה לפני כל הבריאה דהיינו רוח האדם נוצרה עוד שנאמר: וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב/ז) שזה קרה אחרי בריאת השרצים והרמשים. לכן אומרים לאדם כשמתכונים לשבח אותו: אתה קדמת למעשה בראשית, ואם רוצים להוכיחו, אומרים לו: יתוש קְדָמְךָ, שלשול קדָמךָ, לכן נדרש אדם להטהר כדי להגיע לרמת רוח אלוהים שקדמה לבריאת העולם. מכאן שתזריע מצורע מציגות את מהותו הטבעית של האדם, על כל כיעורה הביולוגי, שהיא חלק מהותי של קיומו של האדם.

הצרעת ליקוי גופני אך גם רוחני

הצרעת שהיא מחלת עור קשה וְהַלּוֹקֶה בָּהּ לוקה בגופו, חז"ל רואים בה ליקוי נפשי. ראיה לכך מוצאים חז"ל בסיפור מרים הנביאה שלקתה בצרעה על שדברה לשון הרע במשה בשאתו אישה כושית. המשנה והתלמוד דנו רבות בחפשם את הראיה לחולי הנפש בצרעת מתוך המלים מצורע, נגע, או הצרעת. על המצורע נאמר: "מָצוּי בָּרָע", ובשינוי סדר האותיות נאמר על הצרעת "עֵת צָרָה" לכן המצורע כשהוא נגוע בנגע הצרעת, מוצא עצמו בשינוי סדר האותיות של נגע כי נטל ממנו ה-"עֹנֶג" (כתיב חסר). חז"ל אף מנו את הסבות הנפשיות לצרעת: 1. לשון הרע, 2. שפיכות דמים, 3. שבועת שווא, 4. גילוי עריות, 5. גסות רוח 6. גזל, 7. צרות עין (ערכין ט"ז). העובר על אלה מקומו מחוץ למחנה, והחברה מקיאה אותו מקרבה כדי למנוע הדבקות מהמחלה המדבקת הזאת ובכלל זה פגיעה והשחתת הציבור שבקרבו חי הנגוע בצרעת. את הרמזים לפתרון בעיות קשות ובלתי מוסברות, פנו חז"ל לסימטריה ולגימטריה.

מובא כאן סיכום שחלקו הגדול הובא כבר כי ראוי שיאמר שוב, כדי לסלק את כל ספק כי הדברים המובאים בפרשות השבוע הם מיושנים, ולא היא, כי ככל שמעמיקים בכך זה מתבהר .

בְּהִמַצְאֲךָ בְּמָבוֹי סָתוּם לְלֹא מוֹצָא

הָפוֹךְ וָהֲפוֹךְ בָהּ עַד שֶׁמּוֹצָא תִּמְצָא

הוֹסֵף אוֹת וְּגַרע אוֹת כִּבְסִימֶטְרִיָה

תִּמְצָא תְּשׁוּבָה בְּשִׁיטַת הַגִּימַטְרִיָה

הַפַּעַם לֹא נִמְצָא פִּעֲנוּחַ לַתַּעֲלוּמָה

אֵיךְ עוֹלָם שָׂבֵעַ לוֹקֵחַ לוֹ תְּנוּמָה

וּסְבִיבֶנוּ כָּאן רַבָּה מְאֹד הַמְּהוּמָה

וְיֶשׁ הָעוֹשֶׂה גַלִּים מְלֹא מְאוּמָה

הָאֶחַד רוֹצֵחַ בִּבְנֵי עַמוֹ וְהוּא גִּבּוֹר

וְהַאַחֶר אֶת ב ְּנֵי עַמּוֹ מְשַׁקֵעַ בַּבּוֹר

וְזֶה אֲשֶׁר רק מֵגֵן עַל בְּנֵי עַמוֹ נָדוֹן

וְעוֹלָם לֹא מַבְחִין בֵין צֶדֶק לְזָדוֹן

וְסִימַטְרִיָה אוֹ גִּימַטְרִיָּה אָיִן עֲדָיִן

שֶׁתַּדְאִיג עַמִּים כְּשֶׁלִבָּם טוֹב בַיָּיִן

בְּעוֹד עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ שָׁעָה שָׁעָה

לָמַדְנוּ שֶׁהַטָּפָה לְרֶצַח עַם אֵינָה זְוָעָה

וְהַמְּטִיף לַשִּׂנְאָה קִבֵּל קִדְמַת הַבָּמָה

בְּאַחַד מִימֵי הָאֹפֶל, כמו בלִקּוי חַמָּה.