אל תיחפזו להרשיע!

מכורסת צופה בטלוויזיה מצטייר סרטון היֶרי בגבר העֵזָתי, שהתקרב באופן כה מאיים לגדר הגבול המגוננת על יישובי עוטף עזה, רע מאוד. וזו גם היתה, כנראה, מטרתו של זה שהזדרז להפיץ את הסרטון במרשתת. מאחר שלא טרח להוסיף פרטים על מועד התרחשותו של האירוע ועל נסיבותיו, אין ספק שקיווה להציג את ההגנה על הגדר כפעולה אלימה ובלתי-מוסרית של החיילים שהופקדו על הגנת ישובי עוטף עזה.

אף שהרושם המיידי מהצפייה בסרטון משרת כעת את מטרתו של מפיצו במרשתת, מוטב לכולנו להמתין לתוצאות חקירת האירוע על-ידי צה"ל. חוקרים אלה ודאי יבהירו את מטרותיו של הגבר העזתי שהתקרב כך אל הגדר, אף שהעזתים הוזהרו לא להתקרב אליה.

באין יכולת לדעת אם העזתי שהתקרב אל הגדר רצה רק להתהדר בפני חבריו באומץ לבו, או שנשלח על-ידי מפקדיו בחמאס לפגוע בלוחמי צה"ל ממרחק קרוב יותר ובה בעת גם להניח מטען שיופעל נגדם כעבור זמן, מוכיח הסרטון עצמו שהיה מוצדק השימוש ביֶרי שכוון אליו בהגיעו כה קרוב לגדר עוטף עזה.

ואשר ללוחם שירה בעזתי, כל עוד פעל על-פי ההוראות של מפקדיו, הוא ראוי להערכה, וזאת יקבע צה"ל בסיום חקירת האירוע. ורק המפקדים שהיו שם בעת שהירי בוצע שם, יוכלו להסביר לנו, השופטים את החייל רק על-פי הסרטון, את משמעות השבח שביטא חברו של היורה, אם שיבח את היורה על הקליעה המדויקת שלו בעזתי שסיכן אותם על-ידי התקרבותו לגדר, כפי שאימנו אותם לעשות במקרה כזה, או, וגם זה ייתכן, שביטא את שביעות רצונו מכך שהפעם גם הצליח לצלם את האירוע ויוכל להוכיח את איכות הביצוע של היֶרי על-ידי חברו.

ובעוד צה"ל חוקר את האירוע גם מזווית זו, שמפיצי הסרטון כמובן לא בחנו אותה, חייב צה"ל לחשוף מהר ככל האפשר את זהותו של זה שצילם אירוע של יֶרי במעמד מבצעי וגם את זהותו של זה שהזדרז להפיץ את הסרטון במרשתת כדי להכתים את לוחמי צה"ל כחבורה של בריונים קלי דעת שיורים בעזתים תמימים ושוחרי שלום בכל הזדמנות ובניגוד להוראות היֶרי של המפקדים.

בכל מקרה לא פירושם לאירוע של המזדרזים להציג את לוחמי צה"ל כבלתי מוסריים אמור להיוותר בתודעתנו, אלא זה שיוצג על-ידי המטכ"ל אחרי שהאירוע ייחקר. ועד אז הבה נלמד מהסיפורת שלנו את האופן שבו תיארו סופרים אירוע מסוג זה ונחכים ממה שהשתמע מסיפוריהם.

ס.יזהר

הנודע מבין סיפורי מלחמת תש"ח שהציג אירוע יֶרי באופן ביקורתי חריף הוא ללא ספק סיפורו של ס.יזהר "חרבת חזעה" (1949). "המספר" בסיפור זה הוא אחד הלוחמים שנבדל מחבריו ברגישותו המוסרית. ואף על-פי כן, במהלך כיבוש הכפר, גם הוא נסחף עם האחרים המנסים לכוון את האוחז במקלע כדי לפגוע בתושבי הכפר שמנסים להימלט דרך השדות כדי להציל את נפשם, ומיד מתחרט על כך:

"הנה שם!" שאגתי והראיתי לגבי: אלף ומאתיים, ימינה מן העץ הבודד! אפשר לתפוס אותם יופי!" ובו ברגע נתחלחלתי משום-מה, ובעוד ידי נטויה בהתלהבות שכרון לעבר הבורחים שגיליתי, הרגשתי שמישהו צועק אחרת בי, כציפור פצועה, ועודני נפתע משני קולות אלה, וגבי הטיח שמה כמה צרורות. ומוישה אמר: "לעזאזל אתך! אינך יודע לקלוע כלום"! ותמיה מאוד הרגשתי שרווח לי משהו, אפשר ככה: "שלא יפגע, אה, שלא יפגע בהם"! מהר נשאתי עיני סביב אם לא תפשני מישהו, במה שנראה כקלקלתי.

בהמשך ולנוכח מראות הגירוש מהכפר של אלה שלא הספיקו להימלט דרך השדות הופכת התייסרותו המוסרית של "המספר" לחזקה ולמפורשת יותר:

הרגשתי שאני על-פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרביי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרביי. שקר, צעקו קרביי. חרבת-חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי. - - - רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היה בי דבר מרדני, מנפץ הכל, כופר בכל, מקלל הכל. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי. הייתה בי מפולת מהממת. הייתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי-אפשר להשלים עם כלום, כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין-קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא-יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת-מצוא - אז אמרתי למוישה: "אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!" ולא רציתי שקולי ירעד.

ולבסוף, אחרי שהלוחמים ו"המספר" בכללם יוצאים מהכפר, סיים יזהר את הסיפור במשפט הנודע הבא:

מסביב-מסביב ירדה שתיקה, ועוד מעט תסגור על חוג אחרון. וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה - ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.

דוד גרוסמן

בזכות כישרונו הגדול הצליח יזהר, שלא מישיבה בכורסה מול צג הטלוויזיה הציף לבטים אלה בגיבור סיפורו, להציג בסיפור הזה את הקונפליקט המוסרי שנכפה על לוחמי תש"ח, בני דורו, ושגם בתשע"ח עדיין מעסיק את לוחמי הדור הנוכחי. אני מאמין שגם אותו לוחם שהוצג בסרטון יורה בעזתי שהתקרב יותר מדי אל הגדר של מדינת ישראל, וגם חברו ששיבח אותו על הקליעה, לא פעלו כרוצחים, אלא מילאו באופן מוסרי את חובתם כלוחמים.

ולכן, הבה נמתין לדברו של צה"ל שחוקר את האירוע. שאם לא כן נימצא עד מהרה כה נפחדים וכה מעורערים בצדקת קיומנו הריבוני בארץ הזו ובמוסריות מלחמתנו על עצמאותה של מדינת הלאום שלנו כאן. סכנה זו לעצמנו משתמעת מיצירתו של סופר נוסף שהציף בסיפורו תגובה אפשרית אחרת לאירוע דומה לזה שהוצג בסרטון היֶרי מגבול עזה.

אפשרות מסוכנת זו הציג דוד גרוסמן בעלילת הרומאן "אשה בורחת מבשורה" (2008). אחרי שאורה, גיבורת הרומאן, שמעה מפי עופר, בנה החייל, על הפעילות המבצעית שלהם בשטחים: "היינו בחברון ותצפתנו על הקסבה, שכבנו במארב ליד חלחול וירינו כדורי-גומי בילדים שזרקו אבנים", היא הגיבה על עדותו זו באופן הבא:

אף פעם אל תירה בהם - - - תפליק להם סטירות, תיתן להם בוקסים באבי-אביהם, הכל, רק אל תירה בהם! - - - עכשיו אני רוצה שתבטיח לי שבחיים אתה לא תירה במישהו בשביל לפגוע בו! - - - מצידי, תכוון לשמיים, תכוון לאדמה, תפספס לכל הכיוונים, רק אל תפגע במישהו!

אף שאורה בטוחה "כי אם יקרה דבר כזה, ואפילו יהיו לו אלף צידוקים, ואפילו אם ההוא יעמוד מולו עם מטען נפץ מוכן להפעלה - חייו של עופר אחר-כך כבר לא יהיו חיים", היא חזרה בה מהאיסור הגורף שאסרה עליו לירות ובהמשך הוויכוח עם עופר אמרה לו: אם אתה בסכנת חיים אז או-קיי, אני לא אומרת, אז תנסה כמה שיותר להציל את עצמך, על זה אין לי ויכוח אתך, אבל רק אז!

אני בטוח שעמדתה זו של אורה תואמת את ההוראה שמפקדי צה"ל משמיעים מזה שנים באוזני הלוחמים המגוננים על גבולות המדינה כל אחד בחזית שבה הוא מוצב, ולכן אני מקווה שחקירת האירוע שהוצג בסרטון מחזית הגדר בעוטף עזה תסתיים במסקנה, שגם הלוחמים שצולמו בסרטון, שהודלף למרשתת בזדון כדי להכפישם, היו נאמנים להוראות היֶרי של המפקדים ופעלו על פיהם.