הפוליטיקה בארה"ב תמיד הייתה קשוחה, ואיש אינו מצפה מבעלי דעות מגובשות להניח את נשקם. אבל מה שקורה בשנים האחרונות הוא, שהשיטה מותירה מחוץ לקונגרס את מי שיכולים להגיע לפשרות בין-מפלגתיות, ואת זה צריך לשנות – כותב ג'ו ליברמן, שהיה סנאטור בכיר ומועמד לסגן נשיא, בשבועון טיים.

הפריימריז שוב אינם תחרות שמטרתה לסייע למפלגות להציב את המועמדים שיכולים לפנות למכנה רחב ככל האפשר של בוחרים. הם הפכו לתחרות של טהרנות המסננות כל מי שאינו הולך בצורה מוחלטת בתלם השמרני או הליברלי. הפריימריז אינם מאפשרים לבחור את מי שמסוגלים לעשות בוושינגטון עסקות שיחצו את הגבולות המפלגתיים – וזהו אחד הגורמים המרכזיים לחוסר התפקוד של הקונגרס, טוען ליברמן.

התוצאה היא מילכוד: כאשר וושינגטון אינה מתפקדת, המצביעים מתרגזים – ואז הם נוטים לתמוך במועמדים קיצוניים יותר המבטיחים להתייצב כחומה בצורה אל מול המפלגה השנייה. הקונגרס מתמלא בנציגים שהבטיחו לבוחריהם שלא כמעט כלום חוץ מאשר להילחם נגד הצד שכנגד. ומאחר שאיש אינו מוכן לזוז אפילו בסנטימטר – הקונגרס אינו עושה דבר. ואז הציבור כועס עוד יותר, וחוזר חלילה.

המצב הנוכחי היה מדאיג את האבות המייסדים של ארה"ב, שבכוונה חילקו את הכוח בין זרועות הממשל השונות כדי להבטיח שאף אחת מהם לא תתנשא על חברותיה. המשמעות היא, שכדי שמשהו ייעשה – המנהיגים יהיו חייבים להתפשר. אבל כיום, מועמדים שיוכלו לעשות בדיוק את זה, לא עוברים אפילו את הפריימריז.

למרבה המזל, כותב ליברמן, המרכז סוף-סוף משיב מלחמה שערה. מספר הולך וגדל של חברי קונגרס מבינים שצריך לשנות את כיוונה של ארה"ב. חברי שדולת "פותרי הבעיות" – 24 חברי קונגרס מכל מפלגה – התחייבו לפתור יחדיו את הבעיות הגדולות של המדינה ומבטיחים לנהל מו"מ ולהגיע לעסקות מוסכמות. הם כבר הציעו כמה פשרות משמעותיות בתחומי ביטוח הבריאות, ההגירה וביטחון הגבולות. הסנאטורים ג'ו מנצ'ין (דמוקרט) וסוזן קולינס (רפובליקנית) החלו לארגן שדולה דומה בסנאט. לשתי הקבוצות יש תמיכה ציבורית איתנה: סקר שנערך בחודש ינואר העלה, כי למעלה מ-75% מהאמריקנים רוצים שדונלד טראמפ והדמוקרטים בקונגרס יתפשרו במקום לדבוק בעמדותיהם המקוריות.

עם זאת, נותרו שני מכשולים. ראשית, יש להראות שאימוץ קווים בין-מפלגתיים אינו מחסל את הקריירה הפוליטית ויש לתמוך במועמדים כאלו. שנית, הקונגרס עצמו צריך לספק יותר מרחב לפעילות בין-מפלגתית. ביותר מדי מקרים, קולם של "פותרי הבעיות" הושתק בידי מנהיגי סיעותיהם, השומרים לעצמם את הבלעדיות בהבעת עמדות המפלגות. הקונגרס הבא, שיתקיים בינואר 2019, צריך לאמץ כללים שיאפשרו יותר חקיקה בין-מפלגתית.

היום, למשל, לא יכולים חברי בית הנבחרים לתמוך בהצעת חוק שאינה נהנית מ"רוב בקרב הרוב". זה לא כלל רשמי, מדגיש ליברמן, אלא התנהגות מקובלת. הכלל הזה מונע להעלות להצבעה הצעות הנהנות מתמיכה של 70% מחברי הבית – כל הדמוקרטים ופחות ממחצית הרפובליקנים; די ברוב קטן בקרב המפלגה הגדולה, כדי לבלום הצעות חוק. זה לא הגיוני וזה חייב להשתנות, דורש ליברמן.

המדינה סובלת מכך שהפריימריז נותנים עדיפות לטהרנים ואידיאולוגים מפלגתיים. כדי לשבור את המעגל הזה, המחמיר את מצבו של הקונגרס, חייב הקונגרס עצמו לשים לב לקריאה הרחבה יותר של הבוחרים ולרצונם שמישהו ישאף להשיג את טובת הכלל. במקביל, על הבוחרים להבין שדגש רב מדי על אידיאולוגיה, פירושו לעיתים קרובות מניעת האפשרות לפעילות בין-מפלגתית. אנחנו צריכים מנהיגים שמוכנים לשים את טובת האומה לפני טובת המפלגה, קובע ליברמן.