מזה שנים ארוכות מצליחים מעדני המטבח האיטלקי לעמוד בראש סולם עדיפויותיו הקולינריות של הסועד הישראלי המצוי, ולא בכדי. אין זאת כי אם הפסטה והפיצה הם אלה שעשו את המלאכה ושהצעידו אותם היישר אל מרומי פסגתם.
בישראל מבקשות, זה מכבר, מסעדות רבות לייצג אחר כבוד את הגסטרונומיה של ארץ המגף, אלא שרק מעטות מתוכן אכן מצליחות לעמוד במשימה. בין אלה נמנות, בעיקר, רשתות המזון המהיר הגדולות, בנוסח של "חטוף ואכול", בעוד מסעדות רגילות אחרות מדדות במרחק די גדול אחריהן...
אז קחו, למשל, את ג'ויה הוותיקה שבהרצליה פיתוח. מסתבר שאין עוד בארץ מסעדה שעברה גלגולים כה רבים כמותה, ובלבד כדי לעמוד בכבוד במבחן המטלה הקולינרית. אלא שהזמן, מסתבר, עשה את שלו, ומג'ויה המקורית נותרו רק הזיכרונות ממה שהייתה בעברה המוצלח.
עיסה דביקה
נקלענו אליה בשניים, לעת צהריים, לארוחה שהבטיחה גדולות ונצורות. מן המנות הראשונות בתפריט בחרנו במרק ריבוליטה, שלא הזכיר במאום את נזיד העדשים הגזעי מימיו של השף המייסד, דינו. המרק היה דליל-טעם ממש, וכך גם הייתה מנת השרימפס שבחרה בת הזוג.
אף המנות העיקריות, שהיו על טהרת הפסטה, לא התעלו על עצמן. הטאליאטלה-ראגו והלינגוויני קרבונרה היו לא יותר מעיסה דביקה של אטריות תפלות. ואם ניסינו לתלות תקוות כלשהן בקינוח הסמי-פרדו, הרי שהן היו אך לשווא. במקום מעדן מעודן שהובטח, הוגשה לנו פצצה מתוקה מעל ומעבר, וספוגה בקלוריות, ללא שום חמלה מינימלית...
התשלום הסתכם ב-287 שקל, שהוספנו עליו תשר של 12% על שירות שהיה סובלני וקשוב. את ג'ויה זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות בסולם הקולינרי שלנו. לא נותר לנו תוך כדי כך להעיר שג'ויה היא, בעצם, שמחה, אלא שבנו היא הותירה עצבות.
