ערב טוב לכולם,
עצרת הזיכרון הנועלת את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה יוחדה השנה לָנושא "מִשואָה לתקומה". ממרחק הזמן מתבהר יותר ויותר לאורך השנים עד כמה רבה ומשמעותית הייתה תרומתם של שורדי השואה להקמתה של מדינת ישראל ולתקומתו של העם היהודי בארצו, בכל תחומי החיים - בביטחון, בספורט, בספרות, בתיאטרון וגם במשפט ובשירות הציבורי.
האמת צריכה להיאמר, קליטתם של שורדי השואה בארץ לפני ואחרי קום המדינה הייתה רצופת קשיים ותסכול. ישראל היא אומנם ארץ קולטת עלייה אך כידוע לכל מי שחווה ועדיין חווה כאן את חווית ההגירה, ההתאקלמות בארץ היא לא תמיד קלה ולעתים קרובות היא כרוכה בקשיי הסתגלות. ככל שמדובר בקליטתם של שורדי השואה בארץ, דומה כי הם חוו את קשיי ההסתגלות הללו בעוצמה גדולה אף יותר, שכן לצד ההבדלים בתרבות, בשפה, במנהגים ובהשכלה הם נשאו עמם טראומה גדולה ועצומה אשר לפחות עד משפט אייכמן לא ממש יצאה אל האור ולא סופרה ברבים.
ידיד נפשי הסופר הדגול אהרן אפלפלד שהלך מעמנו לפני כשלושה חודשים דיבר בכתביו על "שתיקה עמוקה ונמשכת" של שורדי השואה. את ההסבר לאותה השתיקה ניתן לתלות במספר סיבות. ניתן לתלות אותה במנטליות של השורדים שהגיעו מחברה שבה האיפוק והשקט בהתמודדות עם הקשיים היו ערך בפני עצמו ונחשבו להתנהגות מכובדת יותר. ניתן לתלות אותה גם בכך שאנשים ביקשו לשים את העבר הטראומטי מאחוריהם והיו נחושים לבנות את העתיד, להקים בארץ משפחות מתוך תפיסה שהמדינה, הילדים והנכדים, והיום גם הנינים שהעמידו, הם ההישג הגדול ביותר שלהם. אך נדמה לי שניתן להוסיף טעם שלישי לשתיקה העמוקה והנמשכת הזאת והוא - חווית ההשתקה שחוו השורדים בשל היחס של היישוב הוותיק בארץ כלפיהם, לפחות עד משפט אייכמן. ה"צברים" - חייבים להודות על האמת - התייחסו אל השורדים ואל מִנהגיהם ואורחותיהם לעיתים קרובות בהתנשאות לא מבוטלת. בשל פערי שפה, תרבות והשכלה, היחס אליהם היה כאל אנשים גלותיים שאינם מעורים דיים בהוויה הישראלית והייתה אף נטייה להאשימם בהאשמה המקוממת כי הובלו כ"צאן לטבח".
אחת הקבוצות של שורדי השואה אשר לגביה מן הראוי שייעשה צדק בהקשר זה ובה אני מבקשת להתמקד, היא קבוצת גיוס חוץ לארץ - הגח"לניקים או כפי שלעתים כונו בשמץ של זלזול "גחלייצים". לדעת חלק מההיסטוריונים אחוז שורדי השואה בראשית מלחמת העצמאות מתוך היחידות הלוחמות היה מעל 40% ובסוף המערכה מעריכים כי הם היוו למעלה מ-50% של כוח האדם בצה"ל.
אין גיזרה ואין חזית שבה לא נטלו חלק. הם נמנו עם פורצי המצור על ירושלים, עם משחררי חיפה, עם לוחמי הגליל המערבי והמזרחי ועם הגדודים בדרום עד לכיבוש אילת. מספר הנופלים בּקֵרב ניצולי השואה היה כמעט כפול משאר הלוחמים. רובם נשלחו ליחידות הלוחמות בשל היעדר ידע של השפה העברית. ליחידות שירותים כמו אפסנאות, צריך היה לדעת את השפה. הרובה מבין גם יידיש, גם פולנית וגם רוסית. האלוף במיל' ישעיהו (שייקה) גביש ממפקדי הפלמ"ח, אף העריך כי אלמלא קיבל הפלמ"ח "עירוי" של אלפיים שורדי שואה שהיווה מחצית מהכוח "היינו" כך אמר "הולכים פייפן".
אריאל שרון היה בעת מלחמת העצמאות מפקד מחלקה בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני. בטקס אזכרה לחללי הגדוד שהתקיים בלטרון ב-28 במאי 2005, הוא נשא דברים ובחר להקדיש חלק ניכר מדבריו ללוחמי הגח"ל בגדוד.
מתוך דבריו המרגשים ומעוררי ההשראה בטקס ההוא, אני מבקשת לצטט קטע קצר:
"מטע הזיתים ליד חולדה העתיקה. מחלקתי ואני משתרעים בחום היום מתחת לעצי הזית. הרהורים בטרם קרב. מתמזגים עם הקרקע המכוסה חלוקי אבן, כאילו היינו חלק בלתי נפרד ממנה. שורשיות והרגשת מולדת, שייכות, בעלות.
לפתע בסמוך לנו עצרה שיירת משאיות את דרכה. מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות. שמות כמו: הרשל ויאז'ק יאנם ויאטק פיטר ויונז'י, נזרקו לאוויר. כל-כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המצהיבה.
הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, עברו גבולות חסומים, אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר, הפעם בריטים בקפריסין ומשם באוניות היישר לחזית. הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכל בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע - תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי.
... אלה היו אנשי הגח"ל - גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים "גחלייצים" - בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עימו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים. [סוף ציטוט]
צאו וחישבו כמה תעצומות נפש נדרשו אותם השורדים לגייס על-מנת ליטול חלק בקרבות של מלחמת השחרור, אחרי כל מה שעברו. המחקרים ההיסטוריים והעדויות שנאספו מלמדים כי תעצומות הנפש הללו של לוחמי הגח"ל נבעו בעיקר ממה שכונה בפיהם "נקמת התקומה". התגייסותם כלוחמים סיפקה את הצורך הנפשי שלהם למצוא משמעות לחייהם לאחר מוראות השואה, ואת המשמעות הזו הם מצאו בכך שנטלו חלק פעיל בתחייה הלאומית של היהודים בארצם.
הנה כי כן, לדור שורדי השואה - לא פחות מאשר לדור החלוצים - מניות יסוד חשובות בבניין המדינה ובתקומת עמנו בארצו בכל תחומי החיים. את העובדה הזו חשוב שנזכור ונעביר מדור לדור. לנו - בנות ובני הדורות הבאים - יש תפקיד בעולם ויש לנו חובה. לא רק לשמר את הזיכרון לאשר עשה לנו עמלק הנאצי אלא גם להגשים את מה שנגזל מבני עמנו ומבני המשפחה שלנו. אחת התובנות החשובות שהפיק העולם כולו בעקבות מלחמת העולם השנייה היא - עד כמה חשובות הן זכויות האדם ועד כמה חשובה השמירה על כבודו ועל חרותו. אלו הם ערכי יסוד דמוקרטיים שאותם חרתו על דגלם האבות המייסדים של המדינה. הם נתנו להם ביטוי במגילת העצמאות ואנו מצווים להגשימם ולהגן עליהם לבל יישחקו. לפיד הזיכרון שעלינו לשאת בשם הנספים ובשם שורדי השואה מחייב אותנו לחיות חיים שיש להם משמעות. עלינו לתרום לקיומה של חברה ישראלית טובה ושומרת חוק המקפידה ללא פשרות על ערכי היסוד הללו ולכבד כל אדם באשר הוא אדם.
