"פסקת ההתגברות" מסטר פיס לשוני. כולו הסוואה. כולו אלגנטי. כולו צירוף של דקדוק-פסקה וחזון-התגברות. לא אומר מה הוא לאמת. בכישרון נדיר. זה לא פייק. זה צמצום של רעיון האומר כי הכנסת תחוקק חוק שיאפשר לה להתגבר על בית המשפט העליון. לא שבית המשפט העליון הוא איתן מאיתני הטבע, מדכא, מאיים, שתלטני, ויש להתגבר עליו, בעזוז, בגבורה, במסירות נפש. זה יותר סיסמה האומרת כי יש ביד הכנסת סגולות העושות אותה למעיין מתגבר של חקיקה שאין מעליה גבוה מעל גבוה שומר. לא השופטים הגו את היצירה הלשונית הזאת. כולה פרי 'קראטיב' ממשלתי, פרלמנטארי. בחסותו של הביטוי הקליפי הזה עלולה מערכת המשפט בישראל לספוג מכה ניצחת ומי שהתענג על הביטוי "פסקת ההתגברות" עלול להתעורר כמי שלא ידע מה אמרו לו כזה קרה.
גילוי נאות, בטרם אמשיך לכתוב - אני שייך לרבים, אולי לא לרוב, אבל בוודאי לרבים - הסוברים כי הפיסקה הזאת נוח לה שלא נבראה משנבראה, אבל עכשיו שייתכן כי ממשלתי החוקית, האומרת כי נפשה יוצאת לחוקק אותה, אפילו ויהי מה, ראוי להניח כי זה ייתכן, כי זה יכול לקרות, וכי כל שנותר הוא להיאבק על התכנסות לתוך הצעה שלא תתגבר עד כדי רדתה של מערכת המשפט.
אומר עוד, כי חרף דברים הנשמעים גם מפי ראש הממשלה, אינני מסוגל להאמין כי הוא רוצה בצמצום כוחו של בית המשפט העליון בשיעור לו מתאווים חלק משותפיו בקואליציה שלו. הוא ראש ממשלה. הוא יודע מה היא מדינת ישראל, ומבין כי אם במשמרת שלו יעבירו חברי הקואליציה פסקת התגברות מן המין המקיף, הוא ייכנס לדברי ימי המדינה כמי שעקר מן התשתיות של מדינת חוק וזכויות אדם, את עמוד התווך של הקיום החברתי, בעבור מצוקה פוליטית עוברת והשאיר אותה חסרת אונים גם לשעה בה הכל יצמאו למשפט המחייב את הכל.
סביבו מטפטפים טפטופי מודלים, כאילו מה שיפה בקנדה של קוויבק התובעת אוטונומיה לשונית וגם מדינית עד כדי פרישה, אינו יפה בישראל שאינה דומה לקנדה, עד שאין לי ספק כי אילו נשאל מי שהיה שר המשפטים של אוטווה הפרופסור
ארווין קוטלר, ציוני בכל רמ"ח אבריו ובכל נימי נשמתו, אם פסקת התגברות נוסח קנדה מתאימה לנו, היה מזהיר אותנו מפני אימוץ מה שאינו יכול להתקבל לתוך הקונסטרוקציה המדינית של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
המלך לא נבחר
יהיה מוזר מאוד להצדיק משהו אנכרוניסטי רק מפני שהוא קנדי. בישראל יש כנסת אחת. בקנדה יש לכל פרובינציה פרלמנט משלה. אונטריו היא לא אזור. היא מדינה סמי סוברנית עם חוקים משלה. כן כמובן קוויבק הצרפתית למהדרין, שלא נשארה במדינה הפדרטיבית אלא חרף פסקת התגברות. הקונסטיטוציה הקנדית הושבה בייתה מן המלוכה הבריטית. בישראל אין קונסטיטוציה. החוק הקנדי, זה משהו, אבל זאת לא הצעה, לא רצינית, לא ישימה.
גם המודל הבריטי מקפץ לו מכל שפה. אכן הפרלמנט הבריטי מצטיין בעובדה שאין מעליו סמכות מחוקקת כלשהי, גם לא בית המשפט הגבוה. אבל, הפרלמנט הזה אינו דומה כהוא זה לכנסת. למה שקוראים הפרלמנט הוא מוסד בו אוחדו שלוש סמכויות, המלך, הפרלמנט בית הלורדים. זה אומר כי כל חקיקה נובעת לא רק מסמכותם של הנבחרים במחוזותיהם. המלך לא נבחר. חברי בית הלורדים הצריכים על-פי החוק הבריטי לאשר חוק שעבר ב'קומונס', הם ממונים על-ידי המלכך בהיוועצות בראש הממשלה.
היום הם מונים למעלה משבע מאות חברים, בעצם למעלה מאלף ארבע מאות, בהם גם הרב הראשי בדימוס של ה-COMMONWEALTH הרב פרופסור לורד יונתן זקס. בית הלורדים כולל 26 הגמונים. אומנם נחקקה לאחרונה רפורמה העתידה להעמיד את מספר הלורדים הממונים לכל חייהם ל-300, אבל זה אינו משנה את העובדה כי כל חוק במודל הבריטי נדון ומאושר לא רק על-יד נבחרים אלא גם על-ידי ממונים. עד לאחרונה היו גם שנים עשר שופטי בית המשפט הגבוה של בריטניה אוטומטית לורדים וכל חקיקה נדונה גם על ידם מעל דוכן הבית העליון. בתהליך החקיקה שותפים על כן יוצר ממונים מנבחרים. מספר חברי הפרלמנט עומד על 650.
במודל הבריטי, נבחרים כל הנציגים של הבית התחתון ישירות על-ידי הציבור באזורי הבחירה שלהם. סמכותם האלקטורלית נובעת ישירות מן הבוחר. הפרלמנט הישראלי בנוי על שיטה של רשימות. איש לא נבחר אישית. הסמכויות יונקות בעצם ממרכזי המפלגות המציעות רשימות לבוחר שאינו יכול להחליט מי מתוך הרשימה הקרובה לליבו אינו האיש או האישה בו הוא חפץ לבחור. הבדל מהותי זה הופך את מי שרוצה לאמץ את המודל הבריטי לתמוה. איך אפשר? הרי המודל איננו פרק בתוך המודל, הוא או המודל כולו או לא המודל.
שלשלת הסמכה
אחד מן הארגומנטים המנסרים בקרב חסידי פסקת ההתגברות ההוא הארגומנט הדמוקרטי. על פיו, 'לא יעלה על הדעת' כי שופטים, ממונים, אבל למעלה מזה ספורים, יגברו על חברי כנסת, נבחרים שמספרם מאה ועשרים. זה קצת מין בשאינו מינו. שופטים אינם נציגי הציבור. אין עליהם מורא הקלפי אלא מורא הדין בלבד, מורא שמים אמור. ביותר מוזרה ותמוהה הטענה "הדמוקרטית" כשהיא מושמעת על-ידי נציגי הציבור שומר המצוות. הגמרא אומרת "דיני ממונות בשלושה". שופטים. דיינים. לא חברי ועדת הכספים. ויש סמכות של עשרים ושלושה, ויש של שבעים ואחת. המניין יוצר עדיפויות סמכותיות אבל בתוך המערכת. אין מדלגים משלושה שופטים למאה ועשרים חברי כנסת וופוסקים כי מאה ועשרים שקולים כנגד שלושה, או שבעה, או כהנה.
משה אסף שבעים זקנים מהם יצאה לדרך שלשלת ההסמכה עד לדורנו. איש בהם לא נבחר על-ידי הציבור. כולם ממונים. כולם מוסמכים. הרי בשעה שהכנסת מבקשת לדון בעניין של הלכה, מיד קמים בצדק שומרי המצוות וזועמים על שמישהו מנסה לקבוע הלכה על-פי דמוקרטיה פרלמנטרית. פוסק הדור עולה על כל מניין פרלמנטרי בעיני מי שהולך בתלם של שומרי מצוות ותורה. איך זה הם מעלים את הארגומנט הדמוקרטי כשבאים לדון בשופטים ויש מי שקם ותובע כי יתייחס אליהם כאל נציגים נבחרים וימנו אותם, או יגבילו את כוח השיפוט שלהם מפני שהמחוקק בכנסת נבחר והוא מרובה מהם. לא אבין.
מישהו זרק את הקליפ "יחזרו השופטים לשפוט והממשלה למשול". זה סופיזם. דאבל טאק. השופטים אינם מושלים. הצדק מושל. "ושפטו את העם משפט צדק". כמובן שהממשלה מושלת. בצדק. במתחם המותר והאסור על-פי דין. ממשלה אינה עושה דין לעצמה. שום ממשלה. לא בקנדה, לא בבריטניה, אף לא בארצות הברית בה ממנים את שופטי בית המשפט העליון מינוי פוליטי מפלגתי, אבל למן היום בו זכה שופט לאישור הנבחרים, הם סרים לשיפוטו, הסנט, הקונגרס, הנשיא. כולם. היעלה על הדעת שמישהו יאמר לבית המשפט העליון בארצות הברית כלכו לכם לשפוט, תפקידינו למשול, ואתם בחוקיכם מפריעים לנו? נשיא בארצות הברית, בוש הבן, נבחר בהכרעה של בית המשפט הגבוה. כל שופטיו היו ממונים. שום פסקת התגברות לא יכולה ליטול מהם מה שהקונסטיטוציה האמריקנית הפקידה בידיהם.
יתכן כי במצב הברתי המורכב והמתוח בישראל, יש מקום לשוב ולבדוק באחריות עליונה אם אפשר להרגיע את מערכת היחסים כפי שזאת נצפית על-ידי ציבורים ישראלים, בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת. אני מאמין, כבר אמרתי למעלה, כי האחריות של העומד בראש הממשלה תעמוד לו להוליך את הספינה שרבים מדי מבקשים להיות קברניטיה, ביושר אל חוף מבטחים. שלטון החוק והצדק, הוא חוף מבטחים.
