בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אני ממש רוצה לספר לך שאני מכבסת ומגהצת מדים באהבה ובחרדת תפילה ● מחזקת כפתורים, משפצרת כומתות, בודקת כיסים והידיים תמיד רועדות לי ● ושאני נזכרת בך הדמעות זולגות ומרטיבות את הבגד בדיוק במקום של הלב, דמעות של אהבה וחרדה ● ואם צודקים כל אותם מאמינים שאומרים שנשמתך מרחפת ושומרת במקום הנשארים, אנא דוד, שמור לי אותם כי זה כל מה שיש לי
|
דוד שלום נפל בשנת 1961 [צילום: אלבום משפחתי]
|
|
|
|
|
|
רוצה לכתוב לך מכתב כי מאז שנפלת אין לנו כתובת, יש לנו רק חלקת אלוקים קטנה, מכוסה בקצת אבק ופרחי עונה שצמחו מהדמעות. שמו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' היה שלומי. שמו נכתב על כרית האבן שנפרשה עבורו על המצבה. אבל אני מרגישה שאני מוכרחה לספר לך על שנת 2018, על תקופה אחרת. מלחמות דומות ודור שגדל. על מדינה בת 70. על הנהגה מגוונת ועל הדברים שהשתנו. על שני בניי שהם ודור. גבוהים, שורשיים, לבושי מדים עם כומתה ירוקה ואפורה, הם ממלאים אותי באור. כן דוד, שלוש כומתות בבית, אחת שחורה בארון זכוכית שלי מזכרת ממך, ושתיים אפורה וירוקה תלויות על הכתף שלהם. אנו כרגיל, שוב במלחמת קיום והישרדות על האדמה הזאת, אנו עוברים יחד דאגות. חרדות זיכרונות. חבר טוב, מזל שיש לי חבר טוב, חברה טוב שהם ודור שתמיד מחזקים במסירות ואהבה. כבר המון שנים עברו מאז שנפלת, מעניין איך היית נראה היום. תמיד חשבתי שהחיים הם לנצח שלומי. אתה יודע, הכוכבים כבר לא נחוצים עוד. כיבו אותם אחד אחד מאז שהלכת. אבא שלי סיפר שהייתה בינכם אהבה מהסרטים, שלא היה בה רגע אחד בודד. סוף הסרט לא התחשב ברצונות הקהל, את הסוף האכזר יכלה רק המציאות לקיים. אבא שלי סיפר לי כי בחופשה האחרונה חגגתם יום הולדת 22. היית גבוה. חסון וחייכני. זללתם אבטיח וסברס והדלקתם זיקוקים. אתה יודע, את הזיקוקים מהיום הולדת האחרונה שלך, מחליף עכשיו נר תמיד, בלהבה מרצדת. אני יודעת שאם היה קו טלפון בשמים היית מתקשר ואומר שאתה עושה חיים. נשארו רק האזכרות, הכנסים, התמונות, המזכרות והזיכרונות. הייתם מאושרים. הוא אמר שאיש לא ידע מה בנפשך, היית איש של חיים פשוטים, שיח עם האדמה, את ומחרשה. נדמה כי הזרע שנטמן בך, עתיד היה לפרוח לתפארת, להיות סמל של בן הארץ הזו - בן זרע נפילים. סמל חי - לא סמל מת. הארץ הזאת נתנה קורבנות, לו רק ידעתי באמת, כי אין יותר קורבנות - דיינו. דסקית אחת עם מספר אישי שלוש תמונות יחידות נותרו מיותמות באלבום שדהה עם השנים. נדמה שכבר לא רואים גברים כאלה. לוחם חסון, רעמת שיער שחורה שאפילו הכובע לא יכול היה לרסנה, חיוך בטוח שנעלם מפניהם של לוחמי סוף המאה שלנו. עיניים שלא ראו אינתיפאדה. עיניים מאמינות, בטוחות, שזוהי המלחמה הראשונה והאחרונה. כתפיים רחבות, אדירות כוח, ידיים שחושלו בעבודת בנייה. הוא לא ידע כי העוזי הלפות לכתפו, יהפוך עם השנים לנשק חובה. בכל יום זיכרון אני מביטה שוב ושוב בתמונות שלו ומתפכחת יותר. אני מבינה שזהו מעגל קסמים מסוכן ומרדים. בסיוטים שלי אני רואה נעליים צבאיות מאובקות, ללא רגליים בתוכן. מצעד איוולת של מדים המדיפים ריח של אבק ורצון לחיות. כומתה ישנה מחוררת כולה. ודסקית אחת עם מספר אישי. אנחנו זקוקים ליום הזה, כדי לשוב ולבחון שוב את זהותנו ויציבותנו כחברה. האבל בדד ישכון לו, בסופו של יום. האבל הוא אישי, בודד, פרטי, האבל האישי הוא מסע לכל החיים. ההורים השכולים הפכו עם השנים "לאנדרטה חיה" של הבנים שנפלו. ציפו מהם שיהיו חזקים. שיישאו באחריות ההנצחה לנצח ולזיכרון עולם. מצופה מהם לנשוך שפתיים ולא לומר דבר. אסור להראות את הכאב בחוץ. מותר היה לחוות יגון, רק מאחורי דלתיים סגורות. אני ממש רוצה לספר לך שאני מכבסת ומגהצת מדים באהבה ובחרדת תפילה, מחזקת כפתורים. משפצרת כומתות. בודקת כיסים והידיים תמיד רועדות לי. ושאני נזכרת בך הדמעות זולגות ומרטיבות את הבגד בדיוק במקום של הלב. דמעות של אהבה וחרדה. ואם צודקים כל אותם מאמינים שאומרים שנשמתך מרחפת ושומרת במקום הנשארים, אנא דוד, שמור לי אותם כי זה כל מה שיש לי.
|
תאריך:
|
24/04/2018
|
|
|
עודכן:
|
24/04/2018
|
|
ציפורה חלפון
|
|
בשולי הכותרות: לא לסמוך: עין צופיה על הכביש אופניים קטלניים נתתי לו קאבר - איפה המשוואה? ולקינוח לא בחסות ממלכתית
|
|
|
כאשר אתם מתפעלים מן העברית המצוחצחת של קרייני החדשות שלנו, דעו שגדולים הסיכויים, שהם עברו תחת ידיה וביקורתה של יועצת הלשון המיתולוגית של קול ישראל בתל אביב, ד"ר צפורה שפירא. יותר מ-24 שנים שימשה שפירא יועצת הלשון של קול ישראל בתל אביב. רבים מקרייני החדשות שלנו, השדרים והכתבים ברדיו ובטלוויזיה, עברו תחת ידיה וביקורתה הקפדנית, ולא פעם היא כונתה בתקשורת (במובן החיובי) "אימת הקריינים והשדרים". השדר המיתולוגי מייק הולר סיפר על מקרה בו שידר בשידור חי מאחד מבתי הכלא בארץ, והיה צריך לדווח על 13 אסירים. "לא ידעתי מה לומר באותו רגע שלושה עשר או שלוש עשרה, פחדתי מציפורה אז אמרתי עשרים אסירים...", סיפר הולר.
|
|
|
במלאת שבעים שנה לישראל, עליה ללמוד את לקחי העבר: לשמור על טוהר הנשק ולהיזהר מנואלות הרפתקנית ביטחונית
|
|
|
מילדות זכרתי מצעדי-יום-העצמאות כמותם רואים בכל העולם. חיילים צועדים בסך, מפגן של כמה כלי נשק, ובמצעד הראשון (אותו ראינו השבוע בתוכנית רטרוספקטיבה) החיילים ישבו על משאיות פתוחות. וזה מה שהעניק לעם תחושת גאווה ושמחה. אחר-כך היו שנים בהם המצעדים נעלמו, מטעמים שונים. השנה, זכינו להפתעה שהיממה את כולם.
|
|
|
אורי, חברי הטוב משכבר הימים, הוא ללא צל של ספק הישראלי הגאה שאי פעם הכרתי. הוא, שנולד כאן, עם קום המדינה, מעולם לא חצה את גבולותיה, למרות שיכול היה להרשות לעצמו זאת. את חופשותיו הוא מבלה בארץ בלבד, כי חו"ל אינה מדברת אליו.
|
|
|
|