קדושים, לא רק אחרי מות

השבת אנחנו קוראים בתורה שתי פרשות, אחרי מות וקדושים. הפרשה הבאה נקראת אֱמוֹר ומהסדר הזה של הפרשות נוצרה האמירה העממית "אחרי מות, קדושים אמור". כפי שאפשר להבין, הכוונה היא שאחרי מותו של אדם יש לדבר עליו רק טובות. זה נשמע אנושי ויפה, אבל זה לא הפירוש הנכון למה שהתורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע. אדרבה, ההקפדה היא על החיים, שעליהם אסור לדבר רע (ויקרא יט): [יד] לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'. רש"י מביא מחז"ל שאמנם התורה אוסרת לקלל שום אדם: אם כן, למה נאמר (לֹא-תְקַלֵּל) חֵרֵשׁ - מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. כלומר, ביחס למת אין עלינו ציווי "לא תקלל".

בהרגשה שלנו נראה שנכון המנהג המקובל שלא לדבר רעות במתים, ואדרבה לדבר עליהם טובות, אבל אין ספק שנכון הרבה יותר - וזה מה שהתורה מצווה בפרשת השבוע - להמנע מדיבור רע כלפי או אודות החיים. ואת הפרשה הזאת אנחנו קוראים בסופו של שבוע שבמהלכו זכרנו את הקדושים שנהרגו בהגינם על עם ישראל ועל ארץ ישראל או שנרצחו רק מפני שהם יהודים. ביחס אליהם, השיח הכללי מיישם בשלמות את הפתגם "אחרי מות - קדושים אמור" ובצדק גמור, כי הם באמת קדושים. אומנם השנה צצה לה בשוליים תופעה מעצבנת שלפיה משווים את הקדושים שמתו בקדשם את החיים לרוצחים שמתו בקדשם את המוות. ומכאן קצרה הדרך להיפוך היחס לקדושים שנפלו.


ההשוואה הזאת, ככל שהיא מופרכת ומרגיזה, מתחברת היטב לדיבור השלילי השגור באותם מחוזות בהתייחסם לחיים. הם מוכנים לדבר טוב על המתים "משני הצדדים" ובו בזמן מדברים רע מאוד על החיים, לפחות של צד אחד. של הצד המתגונן כמובן. ודומני כי הדברים כרוכים זה בזה; דיבור רע (לא על תופעות, שזה יכול להיות בסדר, אלא) על אנשים, מציב את המדבר, בעיני עצמו, במדרגה מוסרית נעלית ביחס לאנשים שהוא מדבר עליהם. וזה עצמו, מהווה פגם מוסרי קשה שהולך ומחריף, כי מאבדים את יכולת השיפוט ובסופו של התהליך מייחסים קדושה למתים של מבקשי נפשנו בעוד הקדושים האמיתיים מוקעים כאשמים. כי איך ניתן לפרש אחרת האשמה גורפת של החיילים ברצח מיותר?

להתקדש בעודנו חיים

הרי מי שמאשים את החיילים החיים ברצח, אומר במשתמע כי אלה שמתו אינם קדושים, שכן לתפישתם, איזה הבדל יש בינם ובין החיילים החיים שאותם מאשימים ברצח ר"ל? זו נראית מסקנה הכרחית מההשוואה המעוותת שהם עורכים בין החללים משני הצדדים, שכן אם החיילים החיים היום הם רוצחים, החיילים שנהרגו רצחו אתמול. ממילא הקדושה היחידה שקיימת בדמיונם המעוות היא זו של השאהידים ימ"ש. האמת היא שלא על זה רציתי לכתוב. רבים וטובים התייחסו לכך ולא התכוונתי להוסיף על דבריהם אבל מסתבר שכאב הלב למראה התופעה הבזויה היה צריך לצאת איכשהו. מה גם שלא ניתן להתעלם מהניגוד שבין התופעה הזאת ובין ההוראות של פרשת השבוע.


הפרשה השנייה, שאליה אנחנו מתייחסים, פותחת כך: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רש"י מפנה את תשומת לבנו לעובדה שהדברים נאמרו אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, ואומר כך: מלמד שנאמרה פרשה זו בּהַקְהֵל, מפני שרוב גופי תורה תלוין בה. ולכאורה, על רוב ככל המצוות האמורות בפרשה כבר נצטווינו קודם, אז איך רוב גופי תורה תלוין בה? ובכלל, הרי אם כבר אנחנו מייחסים קדושה (לא רק למתים אלא) למישהו חי כמו שצריך להיות, תמיד יהיה מדובר בצדיק שהוא משכמו ומעלה במדרגות הרוחניות שהגיע אליהן, אז איך התורה מצווה לכל אחד מאתנו קְדֹשִׁים תִּהְיוּ? בדיוק את הטעות הזאת באה התורה לשלול כאן.

אמנם לכאורה עובדה היא שלא רבים הם הזוכים להתקדש בחייהם ורובנו ככולנו גם חושבים שאנחנו לא שייכים למחלקה הזאת של קדושים בעודם חיים, אבל התורה מצווה על כל אחד ואחת מאתנו לשאוף לקדושה. ואת הכוח לזה נקבל ממי שציווה על כך: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אז בסדר, לפי פרשת השבוע היעד שלנו הוא להיות קדושים, אבל איך מגיעים לזה, באיזו דרך צריכים ללכת? כאן באה סדרה של מצוות, שחלקן כבר נאמרו לנו קודם לכן, ושוב ושוב חוזרת התזכורת אֲנִי ה' או אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. ללמדנו כי גם את המצוות הכי מובנות בשכל ואפילו אלו שאנחנו מקיימים מצד הטבע שלנו, כמו כיבוד הורים או צדקה לעניים, גם אותן צריך לקיים משום שהן מצוות ה' ובשאיפה להתקדש על ידן.