יָצָאנוּ מִיּוֹם אֵבֶל וּמִיּוֹם שִׂמְחָה בָּהֵם רַבִים הָיוּ מַזִילֵי הַדִּמְעָה
וְשׁוּב נֹאמַר אַחֲרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים וּמַרְאִים אֵיך בַּצָּר מִתְגּוֹשְׁשִים
כִּי בִזְכוּת הַנּוֹפְלִים אָנוּ מִתְקיְמִים
זִכָּרוֹן וְנִצָחוֹן הֵם מָקוֹר לְאוֹן וְכֹחַ כֹּל שֶׁצָּרִיךְ לִזְכּוֹר וְגם לֹא לִשְכּוֹחָ
וְהוֹדֵנוּ לַנּוֹפְלִים כְמִדֵּי שָׁנָה בְּשָנָה עַל שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם רַק עַל אֱמוּנָה
ועָלֶינוּ אֵפוֹא לְקַיֵּם צַוָּאָתָם בִּתְבוּנָה
וּבַמֶּרְחָב סְבִיבֶנוּ
עַם בָּא וְעַם הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ וְעַמֶּנוּ קַיָּם בִּזְכוּת סוֹד קִיּוּמֶנוּ
בַּכַּמּוּת, הַקָטָן בָּהֶם רַב מֵאִתָּנוּ בָּעֹשֶׁר, הֵם בָּחֹמֶר וְאָנוּ בְּרוּחֶנוּ
כּי דְבֵקִים אָנוּ בְמוֹרֶשֶׁת עַמֶּנוּ
אֶלֶּה הַמִתְגָּאִים בְּרֹב כֹּחַ וְעָצְמָה יוֹשְבִים עַל אוֹצְרוֹת טֶבַע בָּאֲדָמָה
אֵין לָהֶם צָר בַּמֵיצָר וְלֹא מִלְחֲמָה וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁוּתָם כְּבַר נֶעֶלְמָה
וּמוֹרַשְׁתֶנוּ נִמְצֵאת גָּבֹהַ בָּרָמָה
הֶם לֹא כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁשָּמְרוּ יִחוּדָם לֹא קִּדְּשׁוּ ה' בְּנַפְשָׁם עַל תּוֹרָתָם
בְּנֵי עַמֶּנוּ פָרוּ וְרָבוּ רַק בְּתוֹךְ עֲדָתָם וְלֹא פִּתּוּ בְּנֵי אָדָם לְצָרְפַם אֶל דָּתָם
וְכִי הֶמָּה בְּכֹחַ הַסָיִף יַצְרוּ אֻמָּתָם

הכנסת אש זרה

פרשת אחרי מות שני בני אהרן מחוברת השנה לפרשת קדושים, למשה הפרשה מזכירה את מות שני בני אהרן וממשיכה בקשר לאופן בו יכנס אהרן לקדש הקדשים. אלא שאני כאן נשוב לסיבת מות שני בני אהרן שהיו קדושים וכי כל חטאם היה בְּהַכְנִיסַם אש זרה לקודש הקודשים שנאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתָם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אוֹתָם וימותו לפני ה' (שמיני י/א, ב). הדגש הוא על המשך הפסוק שם נאמר: "אשר לא צווה אתם". בני אהרן עשו מעבר למה שנדרשו לעשות כלשון ימינו עשו על דעת עצמם מבלי שנצטוו לעשות כן. מכאן לומדים כי כאשר אדם לא נדרש לעשות דבר מה בביצוע משימה, יכול גם להזיק. מוסר השכל יש לעשות את אשר מְצַוִּים אותנו לעשות ולא לפעול על דעת עצמנו. כאן לא חל הכלל "כל המרבה זה משובח" כי יש ובביצוע פקודה יחול הכלל "כל המוסיף גורע" מכאן שאין עמנו זקוק ל"אש זרה" דהיינו לתורות זרות, כדי לקיים מדינה מסודרת ומוסרית. הרעיון מהזכרת האירוע המעציב של מות בני אהרן במיתה משונה, למרות שכונתם הייתה טובה ורצונם לקדש את הקב"ה, אלא שזה נתפרש גם שהיה להם ספק אם אומנם תרד אש מן השמים. כאמור אזכרת האירוע המעציב בא להזכיר לאהרן הכהן שעליו להזהר בהכנסו לקודש הקודשים, לבל אהרן יחטא גם הוא בכך ויעשה כמעשה בניו. נזכיר שוב דברי רבי אלעזר בן עזריה - התנא מחכמי המשנה בן דורו של רבן גמליאל דְּיַבְנֶה, שהסביר מדוע חוזרים על פרשת מות בני אהרן, שכבר הייתה ונסתימה, וזאת במשל שהמשיל על חולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, ברטיבות שמזיקה לגוף. בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני, ללמדך שהדברים כֻּוְנוּ לאהרן להזהירו שלא לבוא אל הַקֹּדֶשׁ, בכל עת שיחפוץ, פן ימות גם הוא, כפי שמתו שני בניו. כי הכניסה לקודש הקדשים על-ידי אהרן הכהן צריכה להיות רק ביום הכפורים. דבר זה נאמר בפרוש בהמשך הפרשה עצמה: בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגו'... (טז/כט) (דהיינו בעשירי לחודש תשרי) ולא יבא אהרן לְקֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים ככל שתחפץ נפשו לבוא.

ושמרתם את חֻקֹתַי ואת מִשְפָּטַי

הפרשה מזהירה את ישראל מפני אכילת הדם שנאמר: כי הדם הוא הנפש, לכן מצווים שלא לאכול דם. בהקרבת הקורבנות ששם דם נשפך, נצטוו הכהנים לשפוך את דם הקרבן מן הבהמה על המזבח ובצורות שונות ונאסרה אכילתו. כל זה לא גרם שעלילות הדם נגד עם ישראל יפסקו, נהפוך הוא כי הנצרות המציאה מתוך שנאה לישראל עלילת דם, בהאשימה את היהודים בשימוש בדם אדם לאפית המצות. זה הדביק גם את האיסלאם שאף הם העלילו על ישראל עלילת דם - כעלילת דמשק. האיסלאם, כמו הנצרות, לא אסר אכילת הדם. ברם לנו הדברים בפרשה זו לא משתמעים לשתי פנים, אכילת הדם מהוה חטא חמור ביותר, שנאמר: ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה (יז/י). דבר נוסף בפרשה זו היא הטהרה. לשאלת הטהרה הוקדש חלק נכבד בפרשה כגון באיסור "גילוי עריות" בין "שארי בשר" מדרגה ראשונה אשר מפורטים הם בפרשה. דעת הרמב"ם בשאלת גילוי עריות מלמדת כי הדבר מהווה עובדה פיסיולוגית. האיסור בא לצוות על האדם לשלוט על יצרו ודחפיו המיניים. ולדעת פרשנים אחרים העריות הן ביטוי ליצר החזק ביותר הפועל אצל האדם מטבעו, והכוונה לכל אדם לאו דוקא לאלה שאינם מקימים את מצוות התורה. כי השליטה של האדם על יצרו, מהווה תכונה שעליו לפתחה ולאמצה, כך גם לא יעשה מעשי פשע לתאוות בצע או להתמכר לדברים אסורים. האדם יכול לכפות על עצמו המנעות מעריות ומהתמכרות, אם הוא מקבל עליו את התורה כדרך חיים. בכך יכול לנצח את יצרו ולגבור על הכוחות הפועלים בתחום נטיותיו הטבעיות. במלים אחרות בשאלת הנטיות הטבעיות, אין העונש שצפוי לאדם מרתיע אותו. כי כאשר יודע שהממונים על ביצוע החקים אינם עולים עליו הוא יבצע זממו, לעומת האדם שמקבל עליו עול תורה ומצוות, כופה על עצמו להנזר מתאוותיו ויצרו. לא בכדי פרשת העריות נקראת ביום הכפורים שבו האדם מתיחד עם אלוהיו לכפר על חטאיו שלא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי לעשותם. הנושא נשאר בתחום המצפוני ואל בתחום הרתעתה מחמת העונש הצפוי.

תמצית פרשת ִקְדשִׁים

פרשת קדושים הנקראת ביחד עם אחרי מות מכילה מצוות רבות של התורה כולל מצוות שבעל פה, והעיקרים שבהם הם המצוות האלה: לא תעשוק את רעך. לא תגזול. לא תלין פעלת שכיר. לא תקלל חרש. לפני עִוֶּר לא תתן מכשל. לא תעשו עול במשפט. בצדק תשפט עמיתך. לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול. לא תלך רכיל בעמך. לא תשנא את אחיך בלבבך. לא תעמד על דם רעך. לא תִּקֹּם ולא תִּטֹּר את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך. לא תֹאכלוּ על הדם. אל תפנו אל הָאֹבֹּת ואל הַיִּדֶּעֹנִים. מפני שֵׂבָה תקום. והדרת פני זקן. לא תוֹנוּ את הַגֶּר הַגָּר אתכם, ואהבת לו כמוך. הלל הזקן אמר: דעלך סני לחברך לא תעבד (פרושו מששנוא עליך אל תעשה לחברך). גם עשרת הדברות חוזרות בניסוח שונה מספר שמות וספר דברים.

למרות השם שניתן לפרשה קדושים, בשום מקום לא נאמר שישראל הם קדושים. נאמר כי ישראל יהיו קדושים אם יקימו המצוות שנקבעו בתורה. על כך אמר מדרש תנחומא: זכיתם, אתם נקראים קדושים לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה, שנאמר: עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד/כז) כדי להיות קדושים לענייננו, חייבים ישראל להתרחק ממצוות המטמאות אותם - כמו מן העריות וּמֵאִסּוּר עֶרְוָה שכל מקום שאתה מוצא גֶּדֶר ערוה כלומר סִיג מן הערוה אז ימצאו קְדֻשָה כולל התרחקות מאיסורים אחרים המובאים בפרשה כגון יראת וכבוד בפני אב ואם, ברם אם אביך או אמך יאמרו לך חלל שבת אל תשמע להם. התורה כאן מלמדת את הדרך שיש ללכת בה כדי להיות קדושים להיות בני אדם וראויים להקרא עם השם.

לִהְיוֹת בֶּן אָדָם זֶה עִקָּרָה שֶׁל תּוֹרָה
בֶן אָדָם זֶה שֶׁאוֹהֵב אִיׁש מִן הַשּׁוּרָה
קָדוֹשׁ זֶה שֶׁהוֹלֵךְ עִם הַתּוֹרָה וּלְאוֹרָהּ
לֹא בִּכְדִי אֻמָּתֶנוּ בַגּוֹיִים אֻמָּה נְאורָה

בְּרַם צָרִיךְ לְפַשְפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ לְעִתִּים
לְסַלֵּק סִיגִים וּלְהצְדִּיק תֹאַר קְדוֹשִׁים
זֶה תֹאַר המחיב לִצְעוֹד יָשָׁר בְּמִשְׁעוֹל
זֶה גָּם מְחַיֵּב קוֹרָה מִבֵּין עֵינָיִם לִנְטוֹל

וְלַעֲמוֹד מוּל צַר וְאוֹיֶב לָדַעַת לְסַכֵּל תְכָכָיו
לְהַבְהִיר לוֹ כִי כְּבַר הָיוּ לָנוּ אוִיְבִים לְפָנָיו
כִּי אלוהים העלימם מִן הָעוֹלָם וְהֶם אֵינָם
וְסוֹפוֹ כְסוֹפָם יִהְיֶה אִם יִתְנַכֵּל וְיִתְעַלָם

כִי הָאֵל הֵשִׁיב שְׁבוּת יִשְראֵל לְאַרְצוֹ כָּאן
בָנוּ עָרִים וְנַטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם
וּבְנֵי יִשְרָאֵל לֹא יִנָּתְשׁוּ שׁוּב מְעַל אַדְמָתָם
וְרַבִּים אוֹיְבָיו שֶׁנֶּעֶלְמוּ וְאֵינָם וְאַחַת דַּתָם
לְשַלֵּם בְּדָּמִים על הִתְנַכְּלוּתָם