מי יצילנו מרצחן, מי יתן לנו ביטחון איתן, מי יחליט, זה ילך לחיים וזה לכפרה, מי קובע, מי משליט? למי הקוד של הצבוען, מי מנהל כאן שני פנים?
ובמה דברים אמורים? לחסל את הרוצח של
אלאור אזריה, לא יעלה על הדעת... הוא הרי כבר שכב על הרצפה, אולי לא היה מסוגל לזחול אל אקדחו המושלך, אולי לא הייתה מאיתו כבר סכנה, אז מה פתאום להרוג סתם מישהו שבא רק לרצוח, ולא עלה בידו? אבל להגיע אל איש החמאס שבמלזיה, המהנדס פאדי אלבטש ולחסל אותו שם, זה מותר, זה יעלה על הדעת. כי זו מדינה ריבונית זרה, מדינה הרחוקה יותר מאשר חברון, אז פתאום בוגי לא אומר דבר, ומי שלחץ שם על ההדק עשה לביטחון המדינה, ואין משפט, ואין כלא, ואין שופט שיגיד שזה רצח, אז למה זה אסור וזה מותר? כי כך קבעה... מי? הקליקה, זו שאין תוכה כברה.
אמנון בכינור
רוני בתוף
אלשיך בחצוצרה
ואין חידוש, ואין מעוף.
ושאלו הליצנים השדרנים כך:
אמנון אברמוביץ' - "עת כינור לבכי יעור, בשיר הסתיו, לבי נצבט, בתוך המיית עצבי הרב"... השמאל בחוץ, וביבי לא זז, ואני אלכלך אותו בקולי העז. באיזו זכות החליף
בנימין נתניהו את שמו לניתאי? צריך לבדוק, צריך למספר עוד תיק! ואני נישא ברוח תועה, ואני עוד בטראומה מהפציעה במלחמה, ועכשיו נתניהו, או ניתאי, אוי רע לי כאילו פגשתי איזה אשמדאי...
והתוף דפק ורוני גנח: נתניהו גנב דקות בנאום המשואות, ויושב-ראש הכנסת הגזול, אצלו המשואות לא עלו.
והחצוצרה מספרת: קבלנו 300 מיליון דולר מאובמה כדי שבוג'י ינצח את ביבי...
ובאנו לחגיגה
נשים וטף
יצאנו במחולית
ושקרניהו, שנאניהו, תחמניהו - זכה.
קן לציפור
בין העצים
ובקן לה
כמה שופטים
ובכל ביצה
שוכן לו עריץ
שעוקף מחוקק, מבצע וכנסת
כי הכל בגיץ.
שוב ושוב אנו עדים לכך שהמפתחות למימוש מדיניות ה
ממשלה והכנסת אינם בידיהם. הטיפול בהסתננות נחל כישלון אף שהממשלה קידמה מספר יוזמות, והכנסת חוקקה חוקים. ראש הממשלה הודיע לציבור שההסכם עם המדינות שהסכימו לקלוט את המסתננים קרס והמסתננים בינתיים כאן. אובדן המשילות הוא שהוביל להסתננות ולחוסר האונים מולה. את המאבק ארוך השנים נגד הציבור ונבחריו מנהל בית המשפט העליון.
סוגיית המסתננים היא דוגמה אחת מני רבות להיעדר היכולת לקדם מדיניות ולמחיר הכבד של האקטיביזם השיפוטי. חוסר המשילות בולם יוזמות רבות שנעצרות עוד בשלבי התכנון, באיומי בג"ץ או באיומי היועץ המשפטי לממשלה שלא יגן על המדינה בבג"ץ.
אין שום הצדקה שמדינת ישראל תהיה המדינה היחידה בעולם שבה כל סוגיה מגיעה ישר לבג"ץ, בעזרת "עותר ציבורי" שמקבל עוד סיבוב בבית המשפט. ואין לתת לחקיקת השופטים שהיא קבוצה הומוגנית שהליך הבחירה שלהם אינו דמוקרטי ושקוף, להחליט על כל נושא ועניין. במדינות רבות אין סמכות כזו לשופטים רגילים, אלא לבית משפט מיוחד לחוקה שמורכב על-פי מפתח פוליטי. הגבלת חקיקה של הכנסת בידי גוף אחר, אם בכלל, צריכה להיות בידי ערכאה מיוחדת שתוקם לשם כך וחבריה ייבחרו בשקיפות מלאה.
וממשלת ישראל וכנסת ישראל עדיין מגמגמות מול חציית הגבולות של בג"ץ.