מסר התורה שפוספס

כל מי שהתעניין בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל ובחש בספרי שמואל א' וב', מכיר את אחד הפרקים הנבוכים בהיסטוריה שלנו בכלל ושל דוד המלך בפרט, זאת כאשר באחד הלילות יצא המלך לגג ארמונו ומשם הבחין באשה ושמה בת-שבע מתרחצת על גג ביתה. המלך חשק בה וזימנה מיד לביתו, שכב עימה וכעבור תקופה שלחה להודיע למלך כי "הרה אנוכי". דוד, באקט בלתי מוסרי להלבנת חטאו, החזיר את בעלה של האישה, אוריה החיתי, משדה הקרב, והמליץ-ציווה עליו לשוב אל ביתו ולשכב עם אשתו במטרה לייחס את הריונה אליו, אך אוריה דחה את הזמנת המלך ונימק: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (שמואל ב', פרק יא).

וכך אוריה שכב בפתח הארמון מבלי להכנס אל ביתו, ולא נותרה בפני המלך, להלבנת חטאו, אלא להחזיר את האיש אל החזית ואל הקו הקדמי של המערכה, במטרה מוצהרת כדי שייהרג ולא ייאמר כי המלך שכב עם אשת-איש. הוא וידא זאת על-ידי איגרת ששלח אל הרמטכ"ל יואב בן צרויה להציב את האיש "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה". את האיגרת שם בידי אוריה החיתי ולא אחר, וכן יואב מילא את הפקודה הישירה, אוריה החייל הוצב בקו הקדמי ונהרג. דוד נישא לבת-שבע, והילוד פרי החטא מת בעריסתו. "וירע הדבר אשר-עשה דוד בעיני ה'". במילים הברורות האלה הסתיים פרק י"א.

על-מנת להבטיח לדורות את הבנת החטא לעומקו, ובכדי לא להשאיר מקום לספק ו/או לדרשות ולנימוקים, בא פרק י"ב לציין את הדברים הברורים ולשים באוזני הדורות את המילים הפשוטות, וכך פתח י"ב:

א וישלח ה' את-נתן אל-דוד; ויבא אליו ויאמר לו: שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רָאש (עני, אביון) ב לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד ג ולרָש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו; מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב, ותהי לו כבת ד ויבא הלך לאיש העשיר, ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לארח הבא-לו; ויקח את כבשת האיש הרָאש, ויעשה לאיש הבא אליו ה ויחר אף דוד באיש מאוד ויאמר אל-נתן, חי-ה' כי בן-מות האיש העשה זאת ו ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את-הדבר הזה ועל אשר לא חמל. ז ויאמר נתן אל-דוד, אתה האיש (שמואל ב', פרק יב).

ועל אף הדברים הברורים האלה, תעלה ותבוא הטענה החז"לית שאף היא נחרטה באוזנינו לדורות: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". הפרושים והנימוקים רבים מנשוא ומתחילים בפרוש הטיפוסי שנהוג היה כי חייל ולפני צאתו למלחמה היה מפקיד בידי אשתו גט (על תנאי?) שמא ייפול במערכה ולא יוודע דבר מותו ומקום קבורתו, או אז עלולה אשתו להשאר עגונה לשארית חייה. על-פי נימוק זה בת-שבע הייתה גרושה כאשר דוד שכב עימה, והמלך לא שכב איפא עם אשת-איש. יש האומרים כי שם משפחתו של אוריה "החתי" מעיד על מוצאו הנוכרי. הוא נקרא חתי מפני שישב בארץ חת, והרמב"ם מפרש כי הוא היה גר תושב ונישואיו לבת שבע חסרי תוקף היו ועל-כן דוד המלך לא שכב עם אשת-איש.

נגד רוח התורה

דוד המלך ניצל איפא מאיסור הניאוף ואף על-פי כן מה עם איסור הרצח שהכתוב מורה עליו בבירור; הכיצד יפקוד על שליחת חייל לקו הקדמי במטרה מוצהרת אל מותו: יד ויהי בבקר, ויכתב דוד ספר אל-יואב; וישלח ביד אוריה טו ויכתב בספר לאמר: הבו את-אוריה אל-מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו ונכה ומת (שמואל ב', יא).

לדברי התוספות אוריה החתי סירב הוראה ישירה של המלך לסור אל ביתו, דבר המצדיק את הוצאתו להורג על-ידי המלך. גם התלמוד רואה בדברי אוריה כהתרסה מעליבה כלפי המלך דוד, וכזה הוא מגדירו כמורד במלכות עקב ניסוח דבריו למלך (בבלי מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א').

ברור הוא כי חז"ל ביקשו לצמצם נזקים תדמיתיים מהסיפור העגום הזה ולהביא למינימום פגיעה בדמות תנכית חשובה - אם לא החשובה מכולן: דוד מלך ישראל מדורי דורות ולעולמי עולמים. חז"ל פעלו מתוך מודעות למעמד הרם שיתפוס דוד המלך בתודעת הדורות. הארכתי בתיעוד הדברים בשביל להגיע אל המסקנה הברורה הזאת, ואולם גם בכדי להגיע אל עוד תוצאה: יוצא כי חז"ל פעלו דה פקטו כנגד רוח התורה והנביאים. התורה ונביאיה ביקשו להרחיב את המודעות לחטאם של גדולי האומה.

שמואל הנביא לא גימגם בתיעוד הפרק הנבוך של דוד מלך ישראל. החטא ועונשו תואר במלוא הדרו בפרשת הסלע של משה רבינו: האיש העניו מכל חטא בחטא היוהרה ונענש. ואש ירדה ואכלה את בני אהרון, לעיני אביהם הכהן הגדול של ישראל, לעיני דודם משה רבינו ולעיני כל ישראל: אצילי בני ישראל נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן חטאו בחטא הקשה מכל: הזילזול בתורה וכלליה. פרשת יהודה ותמר: יהודה חטא בחטא הזנות וכלתו תמר העידה עליו וצדקה ממנו. אהרון ומרים דיברו סרה על משה רבנו ואשתו: גדולי האומה חטאו בחטא המביך מכל-חטא הרכילות הזולה, ההשמצה, ההכפשה, הטלת הדופי באחיהם נביא הנביאים. מכירת יוסף על-ידי אֶחיו: התורה שאין בה אות מיותרת סיפרה על-פני עמודים ארוכים את סיפור הפשע האכזר ביותר אליו יכול האדם לרדת; הוא הפשע של בני יעקב, אבות שבטי ישראל.

במילים רגילות מילים שלנו, אנסח את המסר הפשוט שהתורה והנביאים ביקשו לשלוח לנו, אגב הסיפורים הבלתי מחמיאים בעליל של אבותנו שתועדו בהקפדה עבורנו: כולנו בשר ודם, כולנו בחזקת שור מועד, כולנו עלולים לחטוא, לעבור עבירה לבצע חטא, לפשוע להיכשל לשגות להחטיא, אבל, וזה המסר, הדגש הוא לא על החטא כי אם על המודעות שלנו שדרכה אנו אמורים לזהות את החטא והפשע ולהצביע עליהם; מכאן והלאה אין חשש שתודעתנו תפספס את דמותנו האנושית.