זֶה אֲשֶׁר תֹּאמַר

הַדֶּרֶךְ אָרֻכָּה בַּמִּדְבַּר הַצָּחִיחַ

וְהָעָם עַל אַף הַכֹּל גָּבַר וְהִצְלִיחַ

וְאֵין אָדָם כַּטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

וְהָעָם נוֹהֵג וְעוֹשֶׂה כִּדְבַר מֹשֶׁה זֶה אֱמֹר לעם וְאַל תֶחֱשֶה

כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ לָכֶם נִתְּנָה

לְרִשְׁתָּהּ בִּמְצוּקָה בַּל יָסוּר חִנָּהּ

זִרְעוּ וְקִצְרוּ יְבוּלָהּ וְאִכְלוּ פִּרְיָהּ

וּתְנוּ לַכֹּהֵן הַמְכָּהֵן חֶלֶק לְמִחְיָה

וְעַל הַמָּזוֹן שֶׁנִּתַּן הַלְלוּיָה

מִשְׁפָּט אֶחַד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ נֶאֱמַר

לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרַח וְגָם כְּתוֹשָׁב זָר

וּבִלְבָד שׁלֹּא יֵהֵא אוֹרֵר וּמְחַבֵּל

וְרַק אִם דִּין יִשְׂרָאֵל הוּא מְקַבֵּל

בַּטּוֹב נֶהֱנֶה וּבַסֶּבֶל סוֹבֵל


הרודפים והנרדפים

פרשת אֱמֹר שהיא השלישית בסדרת הפרשות: "אחרי מות", "קְדֹשִׁים", "אֱמֹר", נזכרו שמות הבהמות שמהן מקריבים קורבנות הם: שור או כשב (כבש) או עז כי יִוָּלֵד (כב/כז). והמדרש דן בשאלה - מדוע נבחרו בהמות אלה לשמש קורבן, ולא בהמות או חיות אחרות? והתשובה בין היתר כי אלה הן בהמות שאינן טורפות אוכלות עשב וניזונות מן הצומח, לכן הן ראויות לְהֵעֲלוֹת על המזבח, אשר היה למעשה קדוש ומקובל בתקופת המשכן ולאחר מכן במקדש. כי הלא נאמר על-ידי קֹהֶלֶת: והאלוהים יבקש את הנרדף (ג/טו). (משמעות יבקש כאן - יתן חסותו) מוזכרות בהקשר זה שלוש בהמות שאינן רודפות, כי הן נרדפות על-ידי חיות טרף. הדמיה זו של המדרש נועדה לסמל את חמלת האלוהים על החלש הנרדף, אפילו רשע רודף רשע אלוהים יבקש (יתן חסותו) את הנרדף, לא כל שכן אם רשע רודף צדיק, אלוהים יבקש את הנרדף את הצדיק. המדרש אף מרחיק לכת באמרו כי אפילו צדיק רודף רשע, אלוהים יבקש את נרדף, כאן מדובר ב"רשע" נרדף. אין הכונה מדברי המדרש שאם קם רשע להרגך והוא נרדף על ידך להרגו, כאן חל הכתוב הכתוב: הקם להרגך השכם להרגו. היוצא מן האמור שאין מקריבים קורבן לאלוהים, אלא הנרדף ולא הרודף. ויש לומר כי רק לעניין הקרבת הקורבנות לאלוהים נאמרים הדברים. לדברים המובאים כאן יש משמעות רבה מאוד בכל הנוגע למציאות שלנו המציאות האנושית. זה בא לרמוז על הצורך לעמוד לצד החלש, שנמצא בסכנת נפשות. וכי צריך להיות מוכן להיאבק על עשית צדק, אף אם נראה הדבר בעיניך מעשה חריג.

חגי ישראל בפרשה ומועדיהם

שוב אני נזקקים לנושא המועדים כי הם שוב נזכרים בפרשה והענין הוא דבר קביעת מועדי שלוש הרגלים (החגים): המצות, השבועות והסכות שנזכרים כאן לאמור, כי מועדי הרגלים קבועים ולא משתנים, לכן הם נקראים מועדים ואנו מצווים לקרוא (לקבוע) אותם במועדיהם לֵאמֹר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מוֹעֲדָי (כג/א,ב). יש אמירה בלתי מתפשרת שישראל צריך לקים אותם במועדם. בעניין זה קראנו גם בספר שמות (משפטים כג/יד-טז) ובספר דברים שם נאמר: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך... בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (ראה טז/טז). אלא שבפרשת אֱמֹר מופיע הציווי מועדי ה' אשר תקראו אֹתָם בכתיב חסר בלי האות ו', כך שניתן לקרוא מלה זאת בלי ניקוד אַתֶּם, בזה רוצים לומר שאפשר לקרוא זאת אַתֶּם תקראו אותם ואם לא קְרִיתֶם אותם אתם, הם אינם מוֹעֲדָי. לפיכך המועדים נקבעים על-ידי בית הדין שעושה זאת בשם העם. כאן ההלכה מרחיקה לכת בקבעה, שגם אם בית הדין טעה בקביעת המועד וקבע אותם בין בזמנם ובין אם לא בזמנם, הם יתקימו כפי שקבע אותם בית הדין. המועדים נקבעים לפי לוח השנה העברי הידוע בשם הָעִבּוּר כי בקביעתם עַבְּרים את השנה השלישית בהוספת אדר ב'. זה המבדיל מועדי ישראל מחגי הָאִסְלָאם, הם אינם מְעַבְּרִים את השנה, לפיכך חגיהם אינם קבועים באפן שרמדאן מופיע פעם בקיץ וכעבר שנים מופיע בחורף. וכך גם לגבי חג "הקורבן" אל אַצְ'חָה וחג אל פִטִר. כי הרי מספר ימי שנת ירח 355 ואילו מס' ימי שנת שמש 365. הפער הוא כ-10 ימים בין שנת שמש, לשנת ירח וכשמצטברים 30 ימים, חכמי ישראל הוסיפו כאמור חודש נוסף לשנה הוא אדר ב' השנה שיש בה שני אדרים קראת שָׁנָה מְּעֻבֶּרֶת ולוח החישוב של ימות השנה נקרא עִבּוּר. אנו גם רואים כי אחרי שדובר בפרשה על המועדים נאמר: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם (כג/ג). השאלה מה מצא הכתוב לדבר על שמירת השבת דוקא כאן. רש"י שואל והוא גם משיב ואומר: סמיכות השבת לעניין המועדות ללמדך, שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו (יחשב לו) כאילו חלל את השבתות, וכל המקים המועדות, מעלין עליו כאילו קים את השבתות.

למה נועדה ספירת העומר

על השאלה מה משמעות ספירת העומר? התשובה למעשה פשוטה והיא כתובה בפרשת עצמה שם נאמר: והבאתם את עמר ראשית קצירכם (כג/י) דהיינו אֲלֻמּוֹת חטה כקרבן שאיננו מן החי וזה בנוסף לקורבן מן החי שהוא כבש בן שנתו שמקריבים בפסח. זה אמור להתקים ממחרת יום ראשון של פסח, מהתבואה (העמרים) אופים לחם ועושים קָלִי ונאמר שם: שבתום ארבעים ותשעה ימים ממחורת יום ראשון של פסח חל מועד קבלת תורה על הר סיני. כדי לדייק בקביעת המועד - השבועות נאמר: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַׁבָּת הַשבִיעִת תּסְפְּרוּ חֲמִשִּים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (כג/טו). אז קבל ישראל את התורה. כאמור עֳמָרִים הם תבואת השדה מן השעורים ואולי גם מן החטים, זאת מצאנו במגילת רות המואביה: וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים (ב/ז). לכן ספירת העומר נקבעה רק לקביעת מועד מדויק של החג לקים הכתוב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מוֹעֲדָי (כג/א,ב). ולא בכדי אחר הרגלים השני במספר נקרא שבועות, כי חג זה מתקים בתום שבעה שבועות ממחורת יום ראשון של פסח ביום החמישים, ואז נאמר: והקרבתם מנחה חדשה לה' (כג/יב): משמעות המלה "חדשה" - זה מן הֶחָדָשׁ - מהתבואה החדשה. ברם אנו יודעים שהתפתחו מסורות שונות בעם ישראל בקשר לָעֹמֶר. האשכנזים רואים בימי העמר ימי אבל שאין מתחתנים בהם ולא מגלחים פאת זקן ולא מסתפרים, וגם בקרב העדות הספרדיות לא מקימים חתונות ולא מגלחים פאת זקן ולא מסתפרים אך זה עד ל"ג לעומר שאז מתקימת הילולא של רבי שמעון בר יוחאי . נתן לדבר טעם כימי אבל על עשרת הרוגי מלכות ביניהם רבי עקיבא ועל מות עשרים וארבעת אלפים תלמידיו על קידוש השם, בידי הרומאים ובכך ספירת העומר קבלה משמעות נוספת.

עשית דין שפיטה וקבלת הדין

אָפְיָה של השפיטה בנושא אזרחי בעיקר, שבסוף הדיון ובהכרעת הדין, צד אחד יוצא מרוצה והאחר לא מרוצה עד נדכא. כי מטבע פסיקתו, איננו יכול לרצות את הצדדים המתדינם בפניו. הדינים נצטוו על-ידי הריבון לשפוט משפט צדק ולא להרתע מעשות זאת, ולשים כל המדינים שוים בעיני החוק ולא לנהוג איפה ואיפה, דין אחד לכולם, בכך מקים הדין והשופט את הכתוב: ושמרתם את כל חֻקֹתָי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אני ה' (קדושים יט/כז). בנוסף להיותו שופט צדק הוא צריך להיות בקיא בחוק ובמשפט כדי לישם את מצוות אלוהים הלכה למעשה. הביטוי הנכון לכך נאמר שוב ושוב וגם בפרשה זו: משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוהיכם (כד/כב). דהיינו אלוהי כלכם כשם שאני מְיַחֵד (קורא) שמי עליכם כך אני מיחדו על הַגֵּרִים (דברי רש"י). לא כל שכן הוא צריך ליחדו גם על כל אדם יהא רם ונישא אשר יהא, ואין בהנהגתו טובה אשר תהא כדי לחפות על התנהגות בחטא ופשע.

לֹא בִּכְדִי צִוָה כָּאן הָאֵל אֶת מֹשֶׁה: אֱמֹר לְיִשְרָאֵל

שֶׁכֹּל אֶחַד צָרִיךְ להקריב מִשֶּׁלּוֹ וְעַל טוֹבָה לְהָשִׁיב

לְהִטָּהֵר בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ גָּם לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי לֹא מֻשְׁלָם

שֶׁהֲרֵי הָאָדָם אֵינוֹ מַלְאָךְ וְרַק ה' מֶלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ

לְפִיכַךְ זֶה הַנֶּטֶל שֶׁיֵּשׁ לְהָרִים

זֶה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרִים לָלֶכֶת יָשָׁר וְלֹא לְהַעֲרִים

כִּלְשׁוֹן הַפִּתְגָּם בּוֹ נֶאֱמַר שֶׁחֶבֶל הַשַּׁקְרָן מְאֹד קָצָר

אַף כִּי הַפִּתּוּי גָּדוֹל מְאֹד לִתְאָוַת הַבֶּצַע אֵין לִסְגּוֹד

לָכֶן מִן הַשָּלוֹשׁ זִיל גְּמוֹר אֲחַרֵי מוֹת קְדוֹשִׁים אֱמֹר

וּבְשֶׁבַח הָאָדָם אֱמֹר וְאַל תִּטּוֹר