• הגנרל מייקל היידן היה ראש סוכנות הביון המרכזית בשנים 2009-2006 וראש הסוכנות לביטחון לאומי (יחידת ההאזנה הראשית) בשנים 2005-1999. ניו-יורק טיימס פרסם מאמר המבוסס על ספרו הקרב "ההתקפה על המודיעין: הביטחון הלאומי האמריקני בעידן של שקרים", אשר נכתב בגוף ראשון – וכך גם מובאים כאן עיקריו.

אין זה מקרה שמילון אוכספורד בחר בשנת 2016 את Post-truth למילת השנה שלו, מילה המתארת מצב בו עובדות משפיעות על עיצוב דעות פחות מאשר רגשות ואמונות. אימוצה של חשיבת "פוסט-אמת" משמעותה נטישת רעיונות הנאורות, אשר שלטו במערב מאז המאה ה-17, ואשר נתנו משקל לניסיון ולמומחיות, לעובדות, לאנושיות אל מול תסבוכות, לצורך בהשכלה ולכבוד כלפי רעיונות.

הנשיא דונלד טראמפ גם מייצג וגם מנצל צורת חשיבה זו. קמפיין טראמפ הפך את השקר לנורמה בקנה מידה חסר תקדים. הוא הגן על הריגת משפחותיהם של מחבלי 9/11 בנימוק שהם ידעו מה עומד להתחולל – טענה שאין לה שמץ של ראיה. הוא טען שאביו של הסנאטור טד קרוז השתתף ברצח קנדי. הוא טען שהשופט אנטונין סקאליה נרצח. כאשר התבקש לתת פרטים, טראמפ בחר לכנות את השואלים "פייק ניוז" או "שופטים כביכול".

דייוויד פרייס, קצין מודיעין שבעבר העביר תדרוכים יומיים לנשיא, שאל אותי האם לדעתי טראמפ מסוגל להבדיל בין אמת לשקר. הוא שאל זאת כאשר טראמפ טען שראש תנועת הצופים בארה"ב התקשר אליו ואמר שנאומו בפני החניכים היה "הטוב ביותר ששמעו אי-פעם" – שיחה שמעולם לא התקיימה. פרייס אמר, שלעיתים ניתן לשכנע שקרן שהוא טועה, אבל מה תעשה עם מישהו שאינו מסוגל להבדיל בין אמת לכזב?

לעובדות אין משקל בוויכוח

אנחנו, בקהילת המודיעין, התמודדנו לאורך השנים עם נשיאים וכחניים ועקשנים, אבל מעולם לא שירתנו נשיא שמבחינתו אין כל חשיבות לאמת. אמריקנים רבים לא רואים בכך בעיה. בשנה שעברה פגשתי כמה מהם בחדר האחורי של בר ספורט בפיטסבורג, כאשר אחי הפגיש אותי עם כמה עשרות מתומכי טראמפ. הם כעסו: הם עובדים קשה, משלמים מיסים, נאבקים לגדל ילדים ומרגישים שממשלתם נטשה אותם. דונלד טראמפ היה האיש שלהם: "הוא אמריקני", "הוא אמיתי", "הוא לא שוקל כל מילה". הם לא התעניינו בעובדות – או לפחות בעובדות שלי. הפלגנות הפוליטית היא כזו, שלעובדות אין משקל של ממש בוויכוח.

עבודת המודיעין – לפחות במסורת המערבית הליברלית – משקפת את רעיונות הנאורות שכעת נמצאים תחת איום: איסוף, הערכה וניתוח של מידע, ולאחר מכן הסקת מסקנות לצורכי שימוש, מחקר או הפרכה. הדרך בה נטישת ערכים אלו מסכנת את המודיעין הייתה ברורה בדרך האומללה בה הוציא טראמפ את הצו שנראה כחרם על העולם המוסלמי. קרוב לוודאי שהצו הזה לא היה תוצאה של ניתוח מודיעיני בנוגע לסיכון הנשקף ממהגרים ממדינות מסוימות, אלא ניסיון של הנשיא למלא הבטחת בחירות שהתבססה על פחד מוגזם ממהגרים ועל ביקורת בלתי הוגנת כלפי מערכת סינון הפליטים. הצטרפתי לקבוצה של בכירים לשעבר אחרים בקהילת המודיעין ופרסמנו גילוי דעת נגד הצו. מי שממלאים כיום את אותם תפקידים שתקו בצורה רועמת.

לאורך הזמן התברר לי, שהחלטות ביטחוניות בממשל טראמפ מתקבלות באותה צורה. הדיון מתחיל עם הכרזה או ציוץ של הנשיא. רק לאחר מכן נעשה מאמץ נרחב לתת לנשיא את המידע, להסביר לו את מורכבות הנושא, לסקור את ההיסטוריה הרלוונטית, להציף יותר גורמים המשפיעים על הבעיה, להעלות את ההשלכות ולבדוק אפשרויות חלופיות. זה לא קל; טראמפ אינו אדם סבלני. אחד ממקורביו כינה אותה "האיש של שתי הדקות" ובעל "סבלנות לחצי עמוד". הוא מתעקש לקבל תדרוכים בני חמישה עמודים במקום 60 העמודים שהיינו רגילים לתת לנשיאים קודמים. זה בעייתי מיסודו, כי יש בעיות שלא ניתן לפשט.

לפעמים, כמעט בדרך נס, זה יוצא לו טוב. נאומו של טראמפ על אפגניסטן באוגוסט שעבר היה התוצאה של תהליך התייעצות מסורתי, כאשר המודיעין מצייר את התמונה בהתבסס על המידע הטוב ביותר שבידיו, ולאחר מכן גורמי הביטחון מציגים את דעותיהם הנשקלות בידי המועצה לביטחון לאומי.

אבל זה היה היוצא דופן. טראמפ עומד לנטוש את הסכם הגרעין עם אירן, למרות שהמודיעין אומר שאין כל סימן לכך שהפרה אותו, שהוא מקשה עליה לפתח נשק גרעיני ושהוא נותן לנו אפשרות לראות את המתרחש בתוכנית הגרעין שלה. וישנו גם הנושא הרוסי. רק לאחרונה הסכים הנשיא, כמעט בעל כורחו, להטיל עיצומים על רוסיה בשל התערבותה בבחירות, והוא ממשיך לכנות את החקירה בנושא "ציד מכשפות" ולתקוף את ממשלו-שלו.

"אל תסכן את עתידך"

כמה חודשים לאחר השבעתו של טראמפ התקשר אלי עמי, שהיה ברשימה הסופית למשרה בכירה מאוד ושאל לדעתי. אמרתי לו, ששלושה חודשים קודם לכן הייתי מדבר על חובתו לשרת. כעת אני אומר לו לסרב: "אתה אדם צעיר. אל תסכן את העתיד שלך. יש לך הרבה להציע – יום אחד". כאשר עובדי ממשל, במיוחד זוטרים, מבקשים כיום את עצתי, אני מזכיר להם את חובתם לסייע לנשיא להצליח אבל מוסיף: "תגן על עצמך. תתעד ותשמור את זה. ומעל לכל – תגן על הארגון. אמריקה עדיין זקוקה לו".

המצב הזה יוצר התלבטות עמוקה יותר. המודיעין הופך לתרגיל אקדמי אם הוא אינו רלוונטי ושימושי. הוא חייב לאמץ את הייחודיות, סגנון הלמידה, המדיניות וסדרי העדיפויות של כל נשיא כדי לשמר את הרלוונטיות שלו. אבל יש גבול. אם ההיסטוריה והנשיא הבא ימצאו שהמודיעין התאים את עצמו יותר מדי לנשיא זה או אחר, הדבר יהיה הרסני לקהילת המודיעין.

בעולם של הפוסט-אמת, המודיעין נמצא במקלט עם כמה עמיתים מפתיעים: עיתונאים, אקדמאים, בתי המשפט, זרועות האכיפה והמדע – שכולם, כמו המודיעין, מתבססים על ראיות. למודיעין, כמו להם, יש אחריות לשמר את המחויבות והיכולת של החברה האמריקנית לבסס החלטות חשובות על מיטב הניתוח של המציאות האוביקטיבית.

כאשר ביקרתי לאחרונה ב-CIA, עמדתי ליד הסמל האייקוני בלובי הראשי, כאשר איש ביון צעיר ניגש אלי, הציג את עצמו וסיפר לי את סיפורו. הוא נולד בעירק, שימש כמתורגמן לכוחות האמריקניים בקרבות הכבדים במחוז אנבר, הגיע לארה"ב והתגייס לצבא. לאחר מכן עבד בסוכנות לביטחון לאומי ולבסוף התגייס ל-CIA, בו הוא משתמש לטובה בכישוריו.

באותו יום הייתי בסוכנות לטקס הפרידה של קצינה סינית-אמריקנית שסייעה לי בנסיעות לחו"ל ופגשתי את הוריה המהגרים. עזבתי את המטה עם קצת יותר תקווה. אותו בוקר נתן לי את התחושה של ארה"ב ושל ההבטחה הטמונה בה, יותר מכפי שהרגשתי לאחרונה בכל מקום אחר. אבל עדיין תהיתי האם אנשי המודיעין שראיתי בטקס יודעים כמה אנחנו סומכים עליהם כעת. הם יודעים שאנחנו בונים על אמירת האמת שלהם כדי להגן עלינו מפני אויבינו; כעת אנחנו זקוקים לה כדי להגן עלינו מפני עצמנו.