אנגלה מרקל נראית עייפה, תרזה מיי נראית המומה, דונלד טראמפ נראה משתולל מזעם. לעומתם, עמנואל מקרון מקרין אנרגיה, כריזמה ואינטליגנציה. ביקורו בארה"ב בשבוע שעבר הניב כותרות כמו "גורלה של הברית המערבית מצוי בידי מקרון" ו"המנהיג החדש של העולם החופשי".

אבל – כותב עמנואל רקמן בפייננשל טיימס – מנהיג זקוק למי שיילכו בעקבותיו ולכל הפחות לבני ברית קרובים, ולמקרון עדיין אין כאלה. יש לו מעריצים בבירות מערביות רבות ובעוד יותר אמצעי תקשורת מערביים, אבל עד עכשיו הוא לא הוכיח שביכולתו ליצור קואליציות בינלאומיות שיקבעו את כיוונם של ענייני העולם.

זה משנה, משום שיש גבול למה שיכול לעשות לבדו מנהיג של מעצמה אירופית בינונית. בעבר הצליחו מנהיגי בריטניה וצרפת לעצב את הפוליטיקה הבינלאומית רק בזכות בריתות עם מנהיגים מערביים אחרים שחשבו כמותם: פרנסואה מיטראן עם הלמוט קוהל מגרמניה וז'אק דלרוס מהאיחוד האירופי, מרגרט תאצ'ר עם רונלד רייגן, טוני בלייר עם ביל קלינטון וגרהרד שרודר. לעומת זאת, מקרון מתקשה לשכנע אחרים להסכים איתו; טראמפ כינה אותה "בחור נהדר", אבל לא השתכנע מטיעוניו. הפערים הגדולים ביניהם בנושאי אירן, שינויי האקלים והפרוטקציוניזם נותרו בעינם – וזה לא מפתיע, כי הם ניצבים בשני קצוות הקשת האידיאולוגית.

הזירה הטבעית יותר עבור מקרון ליצירת בריתות היא אירופה, אבל גם בה הוא מבודד למדי – מציין רקמן. הוא הימר בגדול על כך שיוכל לשכנע את גרמניה להתקדם לעבר "איחוד קרוב יותר", במיוחד בנוגע לסוגיות גוש האירו ומינוי שר אוצר אירופי. אבל היחס החם כלפיו בברלין עדיין לא הביא את גרמניה להסכים איתו. נותר בעינו החשש שמדובר רק בתרגיל שמטרתו להביא את משלם המיסים הגרמני לממן את צרפת שחרגה ממידותיה.

בלא תמיכה גרמנית משמעותית, יש למקרון חלופות בודדות. הברקזיט יוצר באופן טבעי פירוד מבריטניה, שמצידה חושדת שצרפת דוחפת את האיחוד האירופי לנקוט עמדה קשוחה בשיחות ההיפרדות. הבריטים זכו לתמיכה חד-משמעית מצרפת בעימות האחרון עם רוסיה, אבל שיתוף פעולה נקודתי שכזה אינו בסיס לעמדת מנהיגות מבחינת מקרון. איטליה מעולם אינה בעלת ברית טבעית לצרפת; הולנד בונה ברית לא-רשמית של מדינות צפון אירופה המתייחסות גם הן בחשדנות לצרפת. מרכז אירופה נראית גרוע עוד יותר, לאחר שמקרון גינה את "הדמוקרטיה הסמכותנית" – רמז ברור להונגריה ופולין.

המקום האחד באירופה בו מקרון מקבל תמיכה במלוא הגרון הוא בריסל. במסדרונות האיחוד האירופי הוא נחשב לגיבור. אבל במקומות אחרים באיחוד האירופי, המצב מסובך יותר – מציין רקמן. העובדה שמקרון מוביל מפלגה חדשה, "הרפובליקה קדימה", משמעותה שתומכיו אינם חלק מן הממסד הבא לידי ביטוי בפרלמנט האירופי – וזו בעיה כאשר מקרון רוצה להשפיע על החקיקה ועל איוש המשרות באיחוד.

הסכנה בפני מקרון היא, שהוא עלול להיות מנהיג שאינו מתחבר לזמנו. בביתו הוא רפורמטור בעלת גישה כלכלית ליברלית, בעידן בו ה"ניאו-ליברליזם" נמצא בשיאו. הוא תומך באירופה בעידן בו הספקנות כלפי האיחוד גוברת ברחבי היבשת. הוא גלובליסט בעידן בו הפרוטקציוניזם והלאומנות זוכים לתנופה. "יש כבוד בכל העמדות הללו, אבל ייתכן שמקרון שוחה נגד ההיסטוריה במקום לגלוש על הגלים", מסיים רקמן.