א. ימי ניצחון

בשמונה במאי, יחגגו בעולם את יום הניצחון על גרמניה (V-E). בחמישה באוגוסט, בעוד שלושה חודשים, ייחגג יום הניצחון על יפן (V-J). ב-73 השנים מאז השתנה העולם לגמרי, אך נותרה הבעיה הקשה של דיקטטורים, שמאיימים על שלום העולם מחד-גיסא, ואחרים, שאדישים לסכנה, ומאפשרים להם להשתלט.

בין ימי הניצחונות ניהלו האמריקנים מערכה עקובה-מדם באוקיינוס השקט והכנות לפלישתם ליפן (כמובן, עם בעלות-בריתם). היפנים לא ישבו אדישים, והפעילו התקפות-זעם על הכוחות, שהתקדמו מאי לאי לעבר יפן - עד שנחתו באי איווֹ ג'ימה, שהוא כבר חלק מהמולדת הקדושה היפנית. כידוע, הצטרפו הרוסים למערכה נגד יפן רק מאוחר מאוד; ויש אומרים, שהטלת הפצצות האטומיות על יפן נועדה למנוע חלוקת שלל עם הרוסים (למרות שהם קיבלו לבסוף חלק מאיי יפן בסמוך לחופיהם).

ב. חלפה תהילתו

תודה לאל, כבר אין חוגגים אצלנו את אחד במאי - החג האדום, שנאנסנו לחגוג, למרות שכמה גורמים, וביניהם רודני התקשורת, עדיין מציינים את היום. באחד במאי חויבנו פעם להודות ולהלל את הסוציאליזם, למרות שהרס את ארצנו כמו שהרס מדינות אחרות. מיליונים נטבחו בשמה של המהפכה האדומה, שכילתה, כמו אש קוצים, הכל.

ג. אין בטוחה

האסון הנורא בנחל צפית צריך להיחקר עד תום, וצריכים להפיק ממנו, שלא כדרכנו, לקחים.

הלקח היחיד, שאין ללמוד ממנו, הוא הגדלת הפיקוח (רגולציה) על המכינות הקדם-צבאיות. אין שום בטוחה, שעוד פיקוח מינהלי על המכינות ימנע תאונות נוספות. ודאי שהוא רק יגביר את הסרבול, ויעביר את האחריות לרגולטור.

ד. נבל אנטישמי

דבריו של מכחיש השואה, אבו מאזן, על המקורות לשואה מוכיחים שוב את העובדה המרה, שאין לנו שותף לשלום. לו היה אומרם מנהיג אחר, הייתי מפטיר, בור. אלא שלאבו מאזן יש רקורד עשיר של הכחשת שואה, ואפילו עיוור, חירש ושוטה לא יילכו שולל אחרי הצגתו כשוחר שלום.

ה. שריפות

"הזורעים בדמעה ברִנה יקצורו" (תהלים קכ"ו, ה'). אין מאושר מחקלאי, שמצפה לקצור/לאסוף את יבולו, ואין מתוסכל מחקלאי, שיבולו נחמס על-ידי מזיקים, על-ידי פגעי טבע, על-ידי גנבים, או על-ידי מציתים. חקלאי ישראל הופקרו על-ידי השלטונות, והנתון שמסר לכנסת ניצב יעקב שבתאי, מפקד משמר הגבול, מדהים: היקף הטרור החקלאי בארצנו - 1.2 מיליארד שקל. פרט לחקלאים המתלוננים, אין קול ואין עונה. חברות הביטוח אינן מכסות את הנזקים, ורק החקלאים, שגם ככה סוגרים עונות בקושי, נושאים בעול.

הטרור החקלאי, אמר לוועדת הפנים של הכנסת, דובי אמיתי, נשיא חקלאי ישראל, אינו כלכלי, אלא לאומני. "מרבית העבירות מבוצעות על-ידי קבוצות מאורגנות מהרש"פ. זהו ניסיון להשתלט על אדמות המדינה בפעולות לאומניות בתחפושת פלילית". ובעצם, כך היה מראשית ההתיישבות - ובעיקר, במאורעות.

אזכיר כאן את שיר-הערש, שכתב עמנואל הרוסי לאבנר, בנו, "שכב, בני" (1929): "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע // ... בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל-יוֹסֵף / וְגַם בְּבֵית-אַלְפָא נִרְאֶה עָשָׁן / אַךְ אַתָּה בְּנִי הַקָּטָן / נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ....".

לכן, נדרשת התמודדות לאומית עם התופעה, ונקיטת יד קשה נגד העבריינים. זה מחייב פעילות בין-משרדית ונחישות; ולא - ימשיכו החקלאים לשלם על המחדל הממשלתי.