כאשר אחת מחברות התעופות ממדינות המפרץ הפרסי משיקה קו חדש, הוא לרוב יהיה לעיר מרכזית ובעלת מוניטין בינלאומיים. שלוש הגדולות – האמירויות מדובאי, איתיאחד מאבו דאבי וקטר איירווייס – בדרך כלל חוגגות בגדול חנוכת קווים ללונדון, ניו-יורק או בייג'ינג. ולכן הורמו גבות רבות, כאשר ב-1.5.18 הודיע מנכ"ל קטר איירווייס, אכבר אל-בכר, על פתיחת קו לקרדיף, בירת וויילס.

מי שמכיר את בריטניה – מסביר אקונומיסט – יודע שקרדיף היא ההפך מעיר גדולה. יש בה 360,000 תושבים, לעומת 9 מיליון בלונדון השוכנת 250 ק"מ מזרחה. בנמל התעופה של קרדיף עברו אשתקד 1.5 מיליון נוסעים, לעומת 8 מיליון בעיר בריסטול – היריבה העיקרית שלה לאורך נהר סוורן. בשנת 2013 הולאם נמל התעופה של קרדיף לאחר שממשלת וויילס נאלצה לחלץ אותו מסף פשיטת רגל, ובשנה שעברה הוא הפסיד 5 מיליון ליש"ט.

הקו לקטר הוא הקו הארוך הראשון המגיע לקרדיף ובוודאי סיבה למסיבה לתושבי העיר, אבל מבחינה תעופתית – זוהי החלטה מוזרה, כותב אקונומיסט. דרום וויילס היא מהחלקים העניים בבריטניה, אזור הסובל מהשקיעה המתמשכת של מכרות הפחם ותעשיית הפלדה עליהם הייתה גאוותו ושאינו מצוי על מפת התיירות הבינלאומית. קרדיף עשויה להוות יעד לאנשי עסקים ובמיוחד למטענים שימשיכו משם לבריסטול, אבל מדוע בחר אל-בכר להפעיל אליה טיסות יומיות?

התשובה מצויה בקשיים המסחריים בפניהם ניצבת קטר איירווייס. ביוני שעבר הטילו סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים סגר על קטר ומנעו מחברת התעופה הלאומית שלה לעבור בשמיהן. הסגר אילץ את החברה להקטין ב-20% את תפוסת מושביה, בנוסף לכורח לשנות חלק מן המסלולים. האמירויות ושלוש חברות התעופה הסיניות הגדולות, שכולן גדולות בהרבה מקטר איירווייס, שולטות בקווים העיקריים לערים המרכזיות.

לכן, אל-בכר מבקש להתמקד בנתיבים משניים כמו קרדיף כדי למלא את המושבים, כפי שאמר בעצמו: "נמלי התעופה המשניים הם המקום בו יש עסקים. כפי שאתם יודעים, השווקים של שדות התעופה העיקריים כבר מלאים ויש בהם תפוסת יתר, כך שהחלופה היא ללכת לשדות התעופה המשניים שיש להם תוכניות ואפשרויות לגדול".

האם האסטרטגיה הזאת מכניסה כסף? אל-בכר אומר, שהיעד של קטר איירווייס הוא "צמיחה, צמיחה וצמיחה". הסימנים מלמדים שהחברה עושה הכל – חוץ מזה. בשנת 2017 היא צמצמה את לוח הטיסות שלה. אל-בכר כבר אמר, שאשתקד רשמה החברה "הפסד משמעותי". הגעתה של קטר איירווייס עשויה להיות סימן של יאוש, לאו-דווקא של צמיחה.