פוצ'ו שוב חוזר

לא נעים להודות, אבל הזיכרון הראשון של חיי – הוא גם השקר הראשון שלי. הייתי אז כמעט בן ארבע והלכתי כמו בכל יום לבדי אל הגן של חווה הגננת ברחוב בן יהודה. גרתי עם הורי בבית קטן ברחוב שלום עליכם, במרחק של חמש דקות הליכה מהגן. חציתי בריצה את הכביש שנסלל לא מכבר ו...טרח! עליתי על השליח של המכולת שרכב על אופניו. שנינו נפלנו, ותוך שניה היינו מוקפים אנשים מבוהלים. אותי מלטפים ומנחמים, ואת השליח המסכן מגדפים ומחרפים. אחר כך, כשמרחו יוד על ברכי השרוטות ואני צרחתי בקולי קולות אמרו כולם, "תראו איזה ילד גיבור שלא בוכה!" כאן הפסקתי לבכות, כי הבנתי שגיבורים לא בוכים, ורק משיכות האף המשתנקות שלי הסגירו את תחושתי האמיתית. מאוחר יותר, כשאמי הביאה אותי לגן (באותו יום כבר לא רצתה לשלוח אותי לבד) סיפרה לחווה הגננת לעיני כל הילדים, איך נדרסתי על-ידי האופניים ולא בכיתי. הגננת אמרה: "איזה גיבור!" וביקשה ממני לספר לכל הילדים איך זה קרה, וכאן שיקרתי, סיפרתי שעברתי את הכביש בזהירות, והוא, הנער השליח של המכולת, נסע על האופניים כמו משוגע, קרא עיתון ולא ראה אותי. אף ילד לא שאל איך אפשר לקרוא עיתון תוך רכיבה ורק אני שאלתי את עצמי אחר כך, מאיפה גירדתי את הבלוף הזה? מה שזכרתי היה שבידו האוחזת בכידון הוא החזיק דף נייר, שבו כנראה הייתה רשימת המצרכים, אבל מכאן ועד קריאת עיתון תוך רכיבה? תמהני..

אותו בוקר שהתחיל כל כך יפה, שבו כל הילדים העריצו אותי והילדות רצו לשבת על ידי, נגמר בעלבון צורב. זה היה בשיעור זימרה שנוהל בידי אישה שמנמנה מטופחת, שלימדה אותנו שירים עבריים כמו "נד-נד" עלה ורד" או "קן לציפור בין העצים". לפני שהתחיל השיעור הקיפו אותה הילדים וסיפרו לה בהתרגשות שיש בגן גיבור שנדרס על-ידי אופניים וכמעט מת. היא הניעה בראשה בתנועת "אוי אוי אוי" וביקשה מכולם לשבת להתחיל לשיר. כרבע שעה אחרי תחילת השיעור, בעוד אצבעותיה מרקדות על הקלידים, היא חדלה מלשיר, ומבלי להפנות את פניה לאחור הכריזה בקול מזרה אימה: "אני מבקשת מגיבור האופניים להפסיק ולפטפט כל הזמן!" יותר לא דיברתי באותו היום, ואלמלא הייתי גיבור עד לפני כמה רגעים, הייתי בטח פורץ בבכי מרוב עלבון.

התכונה הזאת, לייפות דברים בעזרת שקרים קטנים, ליוותה אותי הרבה שנים. לא שהייתי שקרן פתולוגי, אבל הייתי פה ושם מייפה דברים בעזרת דמיוני הפורה, בייחוד הייתי נוטה להשתמש בשקרים לבנים, כדי לעשות את החיים נוחים יותר. שקרים אלה פסקו כעבור עשרים שנה, כשהייתי סטודנט והכרתי מקרוב אישה נשואה שלא שיקרה אף פעם בחיים ולא קרה לה כלום. אבל לזאת נגיע מאוחר יותר, בינתיים אני בגן הילדים, ילד רגיל בן ארבע שמשקר לפעמים אם צריך או לא.

השקר הבא הזכור לי קרה אחרי חצי שנה, כאשר עברנו משלום עליכם לרחוב חשמונאים, וגם משם הלכתי לגן ברגל. בתל אביב של אז רוב התנועה התנהלה באמצעות סוסים ועגלות, ואלה כמעט לא דרסו אנשים. יום אחד איחרתי. כשהגעתי לגן לא ראיתי אף ילד בחצר ומבעד לחלון בקע קולה של חווה הגננת, שצועקת על הילדים לשבת בשקט. הייתה זו פעם ראשונה שאיחרתי, אז עוד לא ידעתי שאני שונא לאחר. במשך שתים-עשרה שנות לימודי הראשונות לא נרשם לי אף איחור אחד, הייתה זו כנראה תכונה משפחתית, כי גם הורי ואחיותי נזהרו תמיד שלא לאחר לשום פגישה, רק אחרי שהתחתנתי עם השדכנית שלי, למדתי ממנה שלא תמיד מוכרחים להיות ראשונים.

עמדתי כעשר דקות ליד דלת הגן, בתקווה שעוד מישהו יאחר ואז יהיה לי אומץ להיכנס, אבל דווקא באותו היום הייתי המאחר היחיד. כשהבנתי שעזרי לא יבוא מאין, חזרתי למדרכה והתחלתי משוטט ברחבי העיר. מי שעזר לי היה מכבש דרכים שסלל כביש ברחוב בוגרשוב, בכיכר האיקליפטוסים, מול בית הכנסת החדש. הנסיעה האיטית של המכבש הצהוב הכבד, והחצץ השחור שנדחס והופך למשטח נוצץ כבשו את לבי, ולא הרגשתי איך הזמן עובר. בשלב מסוים צעק נהג המכבש: "ילד! אל תדרוך על הזפת!" ברגע זה התעוררתי מחלומותי ומיהרתי לחזור הביתה, כנראה שחזרתי מוקדם מהרגיל, הדבר היה חשוד בעיני אמי, היא שלחה בי מבט נוקב ואמרה: "לא היית בגן!"

הייתי המום, מאיפה היא יודעת? כנראה שלפי מבט עיני המושפלות היא הבינה שהניחוש שלה היה נכון, ושאלה למה. כאן פרצתי בבכי והאשמתי את הגננת שהתחילה היום לצעוק על הילדים יותר מדי מוקדם.

ראה בפרק היסטורי זה: פגישה עם פוצ'ו על חייו ודרכי כתיבתו. בתוכנית משולבים קטעים מן הספרים "איה הג'ינג'ית", "פרא אדם" וכן קטע מהסרט "חבורה שכזאת" בבימויו של זאב חבצלת ז"ל.

ראה את פוצו קורא סיפור באתר "דף דף"

ראה גלריה ציורים מספרי פוצ'ו

ראה סקירה מספרי פוצ'ו

בערב שאלתי את אמי איך היא ידעה שלא הלכתי לגן והיא גילתה לי את הסוד: זה היה כתוב לי על המצח, מאז הייתי תמיד בצרות, כי בכל פעם שעשיתי משהו לא חינוכי, או שיקרתי, היא תכף ידעה לפי כפות ידי, שמיהרו להסתיר את המצח. בכיתה א', אחרי שלמדתי לכתוב ולקרוא, שיקרתי לאמי ואמרתי לה שלא היו שיעורים. מיד אחרי זה רצתי למראה הגדולה שניצבה במסדרון, וכשהסרתי את ידי מהמצח התפלאתי לגלות שלא כתוב שום דבר על המצח. מאז חדלתי לכסות את המצח ואמי שוב לא יכלה לדעת אם שיקרתי, אלא אם חקרה אותי לפרטי פרטים, והיא, מרוב דאגות דווקא הייתה מרבה לחקור ולבדוק ולברר. פולניה או לא...

אמי נולדה בפולניה בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1900, בעיירה קטנה, שניאטין, הקרובה לגבול הרומני ונמצאת בחבל שהיה אז תחת שלטון הקיסר פרנץ יוזף. זאת הסיבה שידעה גרמנית יותר טוב מפולנית, וזאת הייתה גם שפת הקריאה והכתיבה שלה. שפת הדיבור שלה הייתה כמובן אידיש, ובשפה זו גם הלכה שבי אחרי אבי, שבסיפוריו המצחיקים על תקופת היותו חייל בצבא האוסטרו-הונגרי היה מוציא ממנה פרצי צחוק קולניים. אבי נולד כחמש שנים לפניה למשפחת נגרים בעיירה הורודנקה, הרחוקה כעשרים קילומטרים משניאטין. בסוף המלחמה, כשהשתחרר מהצבא, עסק בהברחת מטבע מרומניה לפולניה. עבודתו זו פסקה כאשר לילה אחד חלם שהמשטרה מבצעת חיפוש ברכבת ומוצאת אצלו את מזוודת הכסף. למחרת עם בוקר, בלי לחשוב הרבה, מכר אבי את הכסף בהפסד למבריח אחר והתאכזב מאוד שאף שוטר לא עלה לרכבת. באותו יום בשעות הצהריים, כאשר היה בדרכו לבית אחיו הבכור, מדוכדך על פזיזותו, יצאו העיתונים במהדורה מיוחדת והודיעו בה על פיחות עצום במטבע, פיחות שהיה מוריד לטמיון את כל כספו, אלמלא החלום שהצילו.

את אמונתו בחלומות העביר אבי לאמי, ובוקר אחד, כשהייתי בקורס מכי"ם של ההגנה, בבית הראשונים, ליד ביתן אהרון, הגיעה פתאום אמי לקורס כדי להגיד למפקד הקורס שאבי חלם שהבריטים יבואו לעשות חיפוש, ושצריך להסתיר את הנשק. הסיפור גרם לי עגמת נפש, כי כל הקורס צחק על הטוראי הזה שאמו הדאגנית באה לביקור חמישה ימים אחרי שהקורס התחיל. אני רציתי לקבור את עצמי, אך כעבור כמה שנים, כשכתבתי את "חבורה שכזאת", שימש לי המקרה מקור לא אכזב של חומר, כשתיארתי איך אימא של יוסיניו, אחד מגיבורי הסיפור, באה לבקר בקיבוץ את בנה הפלמחניק ועושה לו בושות נוראיות.

באותו יום שבו הגיעה אמי לקורס בשליחותו של אבי, היא לא סיפרה לי על מטרת בואה, והיא לא גילתה לי שכבר דיברה עם יצחק עירוני, מפקד הקורס, וסיפרה לו על שני מקרים קודמים שבהם התגשמו חלומות שאבי חלם בלילה. לי היא סיפרה שנסעה לבקר חברה שלה שגרה בכפר ויתקין הסמוך והחליטה להציץ לרגע ולראות מה שלום הילד. זה היה כמובן שקר מוחלט, ואני האמנתי לה כי היא הישירה אלי מבט, ועל מצחה לא הופיע שום כיתוב. כאן אולי הייתי צריך לשאול את עצמי, איזה תכונות יכולות להיות לילד שאביו עסק בהברחת מטבע ואמו יודעת לשקר בלי להניד עפעף, אבל אני מעדיף לא להתעמק בנושא. בכלל, יש דברים שאני מעדיף להשאיר לפסיכולוגים.

מה שמפליא אותי ואין לי הסבר לו, הוא העובדה שחודש לאחר ביקור האזהרה של אמי, כשבביתן אהרון נפתח קורס חדש של מפקדי כיתות, הגיעה למקום פלוגה של חיילים בריטים שהפכו כל אבן ואבן, אבל חוץ ממקלות קפא"פ וכמה סכיני מטבח לא מצאו שום דבר חשוד. מה שקשה לי לתפוס, וקשה לי להבין איך "ההגנה" לא מיהרה לגייס את אבי לשירות המודיעין.

לאבי היו שלושה אחים ושתי אחיות בוגרות. יש להניח שהיו נולדים לו עוד כמה אחים, אלמלא נפטר אביו בגיל צעיר והשאיר את אשתו כשהיא נושאת בבטנה ילד. ליתום שנולד קראו כמובן על שם האבא, ישראל מנדל. כמה שנים אחר כך, כשנולד לדודתי באמריקה בן, קראו גם לו על שם האבא. ואחרי עוד כמה שנים, כשלאחיו הבוגר של אבי, עמנואל אלתר ויסלר, נולד בן, אחרי שתי בנות, גם הוא נקרא בשם ישראל מנדל. אני נולדתי כשנתיים אחריו והייתי ישראל מנדל הרביעי.

האח הבכור של אבי, עמנואל אלתר ויסלר, הגיע לעיירה שניאטין בעקבות אשתו הצעירה, שהוריה נתנו לו בתור נדוניה מקום בחצר ביתם כדי שיקים שם נגרייה. אלתר הציע לאבי להפסיק עם ההברחות ולעבוד אצלו בנגרייה. בתחילה אבי סירב, הברחות המטבע הכניסו לו יותר, אבל אחרי אותו חלום מבהיל הוא עזב את הורונדקה, שבה נולד, ועבר לשניאטין, לנגרייה של אחיו. לא רחוק מהנגרייה הייתה חנות מכולת קטנה של משפחת יורמן, ובה עבדה הבת הבכורה אדלה, שידעה לקבל את הקונים במאור פנים ובחיוך מזמין. הוא היה הולך למכולת לקנות מצרכים לבית אחיו, והיא הייתה הולכת לנגרייה לתקן איזה שרפרף עם רגל מתנדנדת. אמי הייתה אז צעירה רזה מלאת מרץ. "לא הייתי יפה – אמרה לי פעם – אבל הייתי רעננה כזאת וצחקנית."

הרעננות והחריצות, יחד עם הצחקוקים שלה, הם שכבשו את לבו של אבי, שהיה בחור נאה, וכל בנות העיירה פזלו לעברו. הזוג הצעיר החליט שאין לו מה לעשות בעיירה העלובה הזאת וחשב לנסוע לאמריקה, לאחות הבכורה. כתבו לה מכתב, ובהזדמנות זאת הציעה אמי לכתוב גם לארץ ישראל, שבה היה לה בן דוד רחוק. בן הדוד הזה נולד בשם משה יורמן. אך כשחזר לבית הוריו, אחרי שרכש תואר אינג'ניר בעיר צ'רנוביץ, כינוהו הכל משה צ'רנר, ועם השם הזה עלה ארצה, כציוני שרוף וכארכיטקט מוסמך. הרבה בתים שניצבים עד היום ברחוב אלנבי המתפתח, הם פרי תכנונו, היכל התרבות של אז, שנקרא "אוהל שם", יצא אף הוא מתחת ידיו. גולת הכותרת שלו הייתה בית מלון שתכנן על ראש גבעה תלולה והיה לבניינה המפואר של עיריית תל אביב.

האחות הציעה לאבי את מסדרון ביתה בברוקלין, כמקום מגורים זמני, ואילו בן הדוד, שבינתיים נבחר והיה למהנדס העיר, הציע להם את מטבחו רחב המידות, הזוג הצעיר התלבט די הרבה ובחר בסוף בבן הדוד, כי אבי אמר שאם יגורו במטבח, אף פעם לא יהיו רעבים. הייתי כמובן גאה יותר לכתוב שאף על-פי שאחותו של אבי הציעה לו את מסדרון ביתה הארוך באמריקה, הם העדיפו מסיבות ציוניות לעלות דווקא לארץ ישראל הצחיחה, אך מאחר שהחלטתי לכתוב באוטוביוגרפיה רק את האמת, ואפילו את כולה, אין לי ברירה אלא להודות שלא כמיהתם לציון היא שהביאה אותם ארצה, אלא דאגות פרנסה, אבי חשב שאם בן הדוד הוא מהנדס העיר, לבטח ימצא לו עבודה בעירייה, דבר שהתברר אחר כך כמוטעה לחלוטין, כי המהנדס צ'רנר היה איש ישר כמו הסרגל שאיתו עבד, ולא ניצל את מעמדו כהוא זה כדי לעזור לאבי.

הורי לא עלו ארצה בידיים ריקות, הם הביאו איתם שולחן שרכשו בכספי הנדוניה. לא היה זה סתם שולחן, אלא שולחן נגרות שבדי כבד, ששימח מאוד את אמי, אשר נתנה לאבי את הזמנת העבודה הראשונה: שישה שרפרפים, כדי שהשולחן ישמש גם כשולחן אוכל, ויהיה אפשר להזמין הביתה אורחים. "הביתה" היה מטבחו של משה צ'רנר, שגר עם אמו הקשישה בבית קטן ברחוב סירקין, בדירת שני חדרים. סלון לא היה לדירה, אך המטבח היה רחב ידיים ועמד בו שולחן אוכל גדול, מסוג השולחנות הארוכים שהיו פעם בקיבוצים ולצדם שני ספסלים באורך 180 סנטימטרים. מאחר שגובהם של הורי לא עבר את המטר שבעים ניתן היה להפוך את השולחן והספסלים למיטות, ועוד נשארו להם כמה סנטימטרים לזוז למעלה או למטה. אמי הייתה ישנה על השולחן, ואילו אבי הצמיד את שני הספסלים, וברגע שעלה עליהם, עוד לפני שהספיק להגיד לילה טוב, כבר נפלה עליו השינה, שינה חזקה ובריאה שהמשיכה ללוות אותו כל חייו, גם אחרי שעבר לישון על מיטת קפיצים רכה ונוחה.

את שולחן הנגרות הציב אבי בחצר הבית ובנה מעליו סככה של ענפי איקליפטוסים, שהוחלפה עם בוא החורף בלוחות פח גלי משומש. אמי תלתה מודעות בחנות המכולת של גלעדי, ברחוב בוגרשוב פינת שלום עליכם, וסיפרה בה באידיש על נגרייה חדשה ומודרנית שנפתחה ברחוב סירקין 10. גלעדי הוסיף לידה תרגום לעברית, וגם נתן לאבי שני כסאות לתיקון.

תל אביב של ראשית שנות ה-20 הייתה בתנופת בנייה, ועד מהרה יצא לאבי שם של נגר מקצועי וזול ועבודה לא חסרה לו מהיום הראשון. אחרי כמה חודשים כשאמי נכנסה להריון (אף פעם הם לא גילו לי אם זה קרה על השולחן או על הספסלים) הם חסכו די כסף כדי לשכור דירה בעליית גג ברחוב בוקי בן יגלי, ושם נולדה אחותי הבכורה יהודית שמתה כעבור חצי שנה מדיזנטריה ונקברה בבית הקברות טרומפלדור הסמוך.

הנגרייה המשיכה לשכון בחצר של צ'רנר, שסירב לקבל שכר דירה ולא היה מוכן שאבי יבצע עבורו עבודות בחינם. אמי זכרה לדוד צ'רנר כל חייה את קבלת הפנים שלו, ולעת זיקנה, כשגר עם זוגתו בחדר קטן ברחוב דב הוז, הייתה שולחת אותי או את אחותי הקטנה אביבה, עם עוף צלוי בתנור ופירות לקינוח. אשתו, שעמה התחתן בגיל מאוחר, הייתה באביב ימיה מנהלת בית ספר ברוסיה ואישה גאה מאוד. תמיד הביעה מחאה על משלוח המנות הזה ולא הסכימה לקבלו, אלא כעסקת חליפין, שבה זכיתי בחפיסת שוקולד שאחותה הייתה שולחת לה בחבילת מזון מאמריקה.

כשלוש שנים גרו הורי ברחוב בוקי בן יגלי, עד שאמי נכנסה שוב להריון והיה לה קשה לעלות לעליית הגג במדרגות הצרות של הסולם, למרות שאבי התקין לה מעקה. התחילו השניים לחפש דירה, והדבר לא היה פשוט, כי אבי הודיע שהוא לא מוכן לגור בדירה שכורה, אלא רק בדירה שיקנה בכספו. חיפשו וחיפשו, ויום אחד אחד הגיעה אל אבי שמועה שברחוב שלום עליכם 38 עומד למכירה בית חדש במחיר 100 לירות. המחיר הזול כל כך למגרש עם בית עורר חשדות בלב אבי, וכשהגיע למקום הבין את הסיבה: זה היה בית של חדרים ללא גג. הדבר היה בתחילת הקיץ ואבי, בעצה אחת עם אמי, שאמרה שהיא אוהבת לראות את הכוכבים, לחץ את ידו של המוכר והבטיח להביא מחר את הכסף. למחרת כשאבי בא עם תיק ובו כל הכסף במזומן, הודיע לו המוכר, שהיה חלוץ ולא היה לו כסף להשלים את הבית, שהוא מצטער אבל יש לו קונה שנותן לו 120 לירות. לאבי לא היה מאיפה להשיג עוד עשרים לירות, והוא הודיע לאמי שתצטרך להמשיך לעלות בסולם לעליית הגג. באותו היום כשאמי הלכה לקנות לחם במאפייה של רחוב בוגרשוב, שאל אותה האופה מתי היא עוברת לבית החדש. אמי פרצה בבכי וסיפרה לו שהעסקה התפוצצה בגלל 20 לירות.

"חכי רגע - אמר האופה, שביתו היה צמוד למאפייה - אני רוצה להראות לך משהו." כשחזר הייתה בידו מעטפה ובה עשרים לירות אנגליות.

אמי סירבה לקחת את הכסף. "אין לי איך להחזיר לך," אמרה. "יהיה!" אמר האופה ודחף לה את הכסף בכוח.

במשך החודשים הבאים חסכו הורי כל פרוטה ולא קנו דבר לביתם החדש, עד שהצליחו להחזיר את הכסף לבעל המאפייה, שלצערי אינני זוכר את שמו.

הורי העבירו אל ביתם החדש ברחוב שלום עליכם את אחותי הגדולה אביגיל שנולדה כשלוש שנים קודם לכן, ואת שולחן הנגרות השבדי, בחדר אחד הם גרו, ואילו השני שימש כנגרייה, עד שאבי יצליח לבנות סככה בחצר. בימי שישי ושבת, כשבאו אורחים, הייתה אמי פורשת מפה לבנה על השולחן השבדי והופכת את הנגרייה לסלון אורחים מרווח תחת שמי ישראל.

כשהתקרב החורף, רמזה אמי לאבי שהיא לא יודעת לשחות, אבי אומנם התלוצץ ואמר שתמיד יוכלו לקחת לוח עץ ולצוף עליו, כי גם הוא לא ידע לשחות, אך יחד עם זה החל להקציע כלונסאות לבניית שלד התקרה, וכשירד הגשם הראשון, היה הגג מכוסה כולו ברעפים אפורים.
עכשיו, אחרי שהייתה להם דירת שני חדשים מכוסים בגג, אמרה אמי שחבל לבזבז חדר שלם על נגרייה. אפשר לבנות את הנגרייה מפחים ואת החדר אפשר להשכיר, ובכסף לקנות בגדים לילדה הגדולה, שהתקרבה לגיל ארבע, ומיטה לתינוק שצריך להיוולד בעוד כמה חודשים, התינוק הזה הייתי אני, ואם נולדתי להיות אדם עם נשמה רומנטית נוסטלגית, זה אולי מפני שנוצקתי ונאפיתי תחת תקרה משובצת בהילת ירח וכוכבים.

קוראים נכבדים,

מי לא זוכר את אני פחדן אני ואיה הג'ינג'ית, המורה שמילקיהו, וחבורה שכזאת? המרכז למחקר ומידע מארח את הסופר ההומוריסטן, התסריטאי והבמאי, הפלמ"חניק ישראל ויסלר המוכר בכינויו – פוצ'ו.

צאתו לאור של ספרו החדש "זאת שכולם יודעים" היא סיבה ראויה לפגישה עם האיש הזה, איש המגלם באופן ייחודי ויוצא דופן את ההיסטוריה של הישראליות.

בחלק הראשון פוצ'ו מספר לנו את תולדותיו ואת תולדות ספרו החדש, בחלק השני עונה על השאלות הקבועות שאנו נוהגים לשאול סופרים ומשוררים.

פוצ'ו חוזר!!

אם תתבקש לכתוב את קורות חייך על גב ספרך הבא, מה תכתוב? הסופר פוצ'ו, (ישראל ויסלר) נולד בתל אביב ב-1930. החל את לימודיו בבית חינוך וסיים בגימנסיה הרצליה. בפרוץ מלחמת העצמאות גויס עם הכשרתו לפלמ"ח ולחם בעמק הירדן ובנגב. בתום הקרבות הקים עם חבריו את קיבוץ נתיב הל"ה וריכז את ענף המטעים. לאחר מכן פנה לפקולטה לחקלאות ברחובות, רכש את התואר אגרונום והיה מורה לטבע בביה"ס החקלאי כפר גלים.

בשנים הבאות הוא עבד כקצין תרבות על אוניית צים, רכז תרבות בקיבוץ חניתה, מפיק סרטים ישראלים ומנהל מחלקת הלחמות במפעל פלסטיק. כל אותן שנים הוא גם כותב. כתב כשלושים ספרים לילדים ומבוגרים, כמאה תסריטים לטלוויזיה לסדרות 'טלפלא' 'חליל וג'מיל' 'זהו זה' 'הופה הי' ועוד.

כתב מחזות לחגי יובל של קיבוצים ומושבים, כתב מערכונים ללהקות צבאיות, טורים הומוריסטיים בעיתונות וזכה בששה פרסים ספרותיים. בין שאר עיסוקיו הוא מוזמן לבתי ספר ולמתנ"סים כדי לדבר על ספריו או על מלחמת העצמאות וההווי המיוחד של הפלמ"ח.

על גב ספרו 'אהבה בליל הפשפשים' נכתב: "הסופר פוצ'ו שימש כפלמחניק במלחמת השחרור, היה מוביל אוטו זבל במלחמת סיני, נהגו של יצחק רבין בששת הימים, חייל דֶמֶה ביום כיפור, צופה טלוויזיה במלחמת לבנון, ועריק במלחמת המפרץ. בין מלחמה למלחמה עבד בכל מיני עבודות או כתב סיפורים. ב"לקסיקון אופק" הוא מוגדר כבחיר יוצרי ההומור בספרות הילדים והנוער בישראל..."
לפוצ'ו שלושה ילדים: (עדנה, אורי, ימי) ושני נכדים.

מבין ספריו נזכיר את: חבורה שכזאת, איה הג'ינג'ית, אני פחדן אני, המורה הדגול שמילקיהו, אולי תרדו שם, אחרי במדבר, והספר שיצא לאחרונה: "זאת שכולם יודעים" רומן מפתח שבמרכזו סיפור אהובתו הסודית של אחד מבכירי הישוב.

מה יש לך להגיד לנו על ספרך החדש?

ערב אחד אני מקבל טלפון מגברת אחת השואלת במבטא גרמני אם אני יכול לבוא אליה הביתה. באתי.

את פני קיבלה אישה כסופת שיער ובפיה בקשה הקשורה לאחד האנשים הידועים בארץ שנפטר כחודש קודם לכן. הכרתי מקרוב את אותו אדם שהיה איש אשכולות, מבוני הארץ, איש צדיק וחכם. מאלה שאתה אומר עליהם: אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר? ובכן הוא היה גם עשיר, בעל מפעלי תעשיה שבאחד מהם עבדתי במשך תקופה לא קצרה מחיי. תוך שיחה עם אותה גברת ותוך כדי טיפול בבקשתה נודע לי שבמשך 30 שנים היא הייתה אהובתו הסודית ואני לא ידעתי.

הדבר עורר בי עניין רב, כי מאז ומתמיד חשבתי שאם אכתוב ספר על קורות האיש, יהיה זה אחד הספרים המעניינים שיכתבו בארץ, והנה ניצבת לפני אישה שהכירה אותו לפני ולפנים במשך שלושים שנה.

שאלתי אותה אם תיאות לספר לי על האיש מנקודת מבטה והיא הסכימה בשמחה, התחלנו להיפגש פעם פעמיים בחודש והיא התחילה לספר על היכרותם ועל יחסיהם האינטימיים בלי להסתיר דבר, במהלך הפגישות נוצרה בינינו ידידות ואני תפסתי שסיפור חייה מעניין לא פחות, ואולי אפילו יותר, מסיפור חייו.

מדובר בנערה יהודיה, בלונדינית יפהפייה, בת למשפחה אמידה באחת מערי גרמניה, שבמהלך לימודיה באוניברסיטה בהמבורג היא מוקפת מחזרים, ביניהם גם פרופסור נערץ, שנאלץ באחת הפגישות להתחבא מתחת למיטתה, כשאשתו באה לחפש אותו. בסופו של דבר היא מתחתנת עם בנו של קצב עשיר הנמאס עליה מהר מאוד והיא שולחת אותו לארץ ישראל לכאורה כדי שיסתדר ואז היא תבוא, אבל למעשה כדי להפטר ממנו. באותה תקופה כשהיא לבדה בגרמניה היא עוברת שלוש הפלות. (לאחרונה שבהן אחראי הגינקולוג שמבצע את שתי ההפלות הקודמות). בסופו של דבר היא נאלצת לעלות ארצה, כי לקצב, אבי בעלה, יש פילגש שבנה הצעיר מתאהב בה נואשות, נדבק אליה ביום ובלילה ולא מרפה. היא עולה ארצה כדי לברוח מטרדנותו וכך ניצלת למעשה מציפורניו של היטלר.

בארץ נולד לה בן (לא ברור מי בדיוק האב) ועלילות החיים מגלגלות אותה ואת בעלה לגור מכל המקומות בארץ, דווקא בשיך ג'ראח הערבית בפאתי ירושלים. אל אותה שכונה מגיע אחד מבכירי העיתונאים בארץ ובפגישה שנוצרת ביניהם נדלקת אהבה עזה בת שלושים שנה, אשר בה היא כבר לא רוצה אף בן זוג אחר (מה שאי-אפשר לומר על אהובה) ועל כל זה מסופר ביתר פרוט ועניין בספר עצמו.

תוך מעקב אחר עלילת הסיפור, מתגלים לעינינו, כערך מוסף, סיפורי רקע היסטוריים שמהם ניתן ללמוד: על מצב היהודים בגרמניה ערב עליית הנאציזם, על ראשית ההתיישבות במושבה רחובות, לשם גיבורת הספר מגיעה עם עלייתה ארצה, ועל תרומתה של משפחת הגיבור לבניין הארץ, על התעשיה שהקימה בה, על חדירתם המסחרית לארצות ערב ועל אוניות המזון שהם מביאים ארצה עם קום המדינה ומצילים את הישוב מרעב.

ברומן המפתח המבוסס על עובדות אמיתיות שיש להן קבלות, מצויה גם עלילה משנית שיקרית, והיא פרי דמיונו המופרע של המחבר, שקשה לו לכתוב ספר רציני בלי לפלפל אותו באירועים מצחיקים נוסח 'חבורה שכזאת'.

הפלפל של הרומן הוא עיתונאי, ל. בזָק, הנחשב בעיני עצמו לאחד המוחות המבריקים בעולם העיתונות. הוא רוצה לכתוב את ספר חייו, על דודו הנערץ דניאל חרובי, ולשם כך הוא נפגש עם פילגשו, אליזה, גיבורת הרומן. בעוד היא מספרת את המתבקש ממנה, קשה לו שלא לספר על עצמו, על גבורותיו, ועל כישרונותיו העסקיים. שלא בטובתו הוא מספר גם על קשריו עם זונת רחוב, המסכימה לתת לו הנחה, בתנאי שיעזור לה לכתוב ספר מעשי שכמותו טרם נכתב בעולם: "המדריך הישראלי לזונה המתחילה". ספר זה זוכה להצלחה עולמית, ל. בזק מקבל מההוצאה מקדמה ענקית, ובא גואל למדינת ישראל.

1. בחר ספר, סיפור, או סרט שלך וספר על חדר הלידה שלו. שאלה מצוינת אבל קשה, כי כל ספר נושא עמו את הריונו הפרטי והמיוחד. אבחר אולי את ספרי "חבורת מתושלח", סיפור עלילה שבמרכזו האיש עם הזקן הכי ארוך בעולם. הספר תורגם לאנגלית וזכה בפרס למרות שתקופת הריונו נמשכה שבועיים בלבד. את הספר רציתי ליעד לתחרות ספרי ילדים ע"ש יציב. הייתה לפנַי שנה שלמה שבה הספקתי לכתוב רק את הפרק הראשון, אבל לא דאגתי כי ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב. יום אחד הסתכלתי בלוח ונבהלתי לראות שנותרו עוד 14 יום עד למועד המסירה לתחרות. עבדתי אז במפעל לפלסטיק ועשיתי חשבון שאם בכל יום אחרי העבודה אכתוב פרק אחד אצליח לגמור את הספר בזמן. חלף שבוע שבו כתבתי רק עוד שני פרקים, כי בבית שבו מסתובבים שלושה ילדים קטנים קשה להתייחד לשם כתיבת ספר.

חשבתי כבר שהעניין אבוד, אבל אז קרה לי נס. גנב ניסה להיכנס בלילה לבית הסבתא של ילדי, והשכן הניס אותו. באתי לבית הסבתא סיירתי בחצר עם פנס גדול, ואכן גיליתי עקבות שהובילו אל חלון הבית. מיד התנדבתי לשמור על הסבתא. היא גרה בבית בודד שלא כל חלונותיו מסורגים. הייתי בא לשם אחרי העבודה ונשאר עד הבוקר. באותו שבוע ישנתי אולי שלש שעות בכל לילה, אבל את הספר סיימתי למועד. רק בטכס חלוקת הפרס גיליתי למשפחתי, ש"הגנב" שהשכן ראה לא היה אלא כלב גדול שחור שאת עקבותיו גיליתי בעזרת הפנס עוד בערב הראשון.

2. מהו גבול החשיפה שאתה מסכים לו? אין שום גבול. כל אותם צדקנים מתחסדים שאומרים "על משפחתי ועל ענייני הפרטיים אני לא מוכן לדבר!" הם אלה שיש להם ממה להתבייש או מה להסתיר. במחשבה שנייה אולי אני לא מוכן לחשוף דברים שעלולים לפגוע באחרים. למשל, איך אשתי הענוגה והצנועה הצליחה להבריח מביתי את האלוף גורודיש כל עוד רוחו בו.

3. האם יש יצירות שלך שלעולם לא תפרסם? אולי האוטוביוגרפיה שלי, שבה באמת יהיו הרבה אנשים שעלולים להפגע.

4. מתי כתבת את סיפורך הראשון? כשהייתי בן 19 בקיבוץ נתיב הל"ה, מיד לאחר מלחמת השחרור. מסרתי את הספר להוצאת הקיבוץ המאוחד, שלא מצאה בו עניין. לאחר כשבע שנים הוא יצא לאור בהוצאת מסדה - שם הספר "חבורה שכזאת". הוא זכה בפרס והפך לרב-מכר, והיה גם לסרט הישראלי הראשון שנוצר בעקבות ספר.

5. מתי הרגשת שאתה יכול להציג את עצמך כסופר? כאשר מו"לים התחילו לפנות אליי.

6. מי השפיע עלייך? מי לא? אבל אם השאלה היא מאיזה סופר הושפעה הכתיבה שלי - התשובה היא שלום עליכם.

7. מהו הספר שקראת לאחרונה ואהבת? "פרא אציל" של דודי בוסי. לא הכרתי את ספריו עד לפני כמה חודשים והופתעתי.

8. מהו שם הספר שתדפיס על כרטיס הביקור שלך? "הבתולה מתל ברוך" - שידעו שיש גם כאלה.

9. מי הקורא הראשון של סיפור או ספר חדש. אהוד בן עזר. אין לו ברירה. כי הוא נותן לי לקרוא את שלו...

10. איזו דמות ספרותית עיצבה את עולמך. אהבתי מאוד את "נמצ'ק", גיבור ספרו של פרנץ מולנר "מחניים", אך האם הוא עיצב את עולמי? תמהני.

11. במה עוד היית מוכן לשתף את קהל הקוראים? אולי בתשובות שעניתי זה עתה.

12. אם היית מתבקש להצביע על הבדל משמעותי אחד בין מאפייני הנוער בין ימינו לתקופת נעוריך, מה היית משיב? נראה לי שהנוער היום הוא במבוכה נוראית. אין לו מנהיגים בעלי שעור קומה שיציבו לו מטרות ויכוונו את דרכו. ומי שכבר רוצה לעשות משהו למען המולדת לא יודע איך. לבני גילי בתקופת קום המדינה היו חיים קלים מאין כמותם. הכל היה פשוט. לא היו לנו לבטים. ידענו שצריך להקים מדינה, להגן עליה, ולעלות להתיישבות - וזה מה שעשינו.