אחד מכללי היסוד להורים הוא: no news – good news. אם לא שמענו כלום מילדינו ועליהם, סימן שהכל בסדר. בתקשורת שורר לעיתים כלל מהופך: good news – no news. או כפי שאמר אבשלום קור לפני עשרות שנים: התפקיד של התקשורת הוא לחשוף ליקויים. כאשר השמש זורחת מדי יום, היא לא מפרסמת דבר; אבל ליקוי חמה מיד תופס כותרות.

זו כנראה אחת הסיבות לכך, שהפחדות זוכות להרבה יותר תשומת לב מאשר אמירות מרגיעות. הכותרת "סכנת מלחמה" מושכת את העין הרבה יותר מאשר "הכל שקט". דיבורים על עלייה צפויה במחירי הדיור ימכרו יותר עיתונים מאשר תחזית שהם עומדים לרדת. וכך הלאה וכך הלאה.

חוץ מזה, לפסימי המפחיד אין מה להפסיד. יש סיכון הרבה יותר גדול באמירה "מצבנו ישתפר" מאשר "מצבנו יורע". אם המצב באמת יורע, יוכל הפסימי המפחיד להגיד: אמרתי לכם. ואם הוא ישתפר, איש לא יזכור את הנבואות השחורות שלו ואיש לא יתלונן שלא התממשו. וכפי שקובע אחד מחוקי פרקינסון: המנהל שדוחה יוזמה חדשה, ניצב על קרקע בטוחה. אם לבסוף היא תיושם ותיכשל – יתהדר בצדקתו; ואם תיושם ותצליח – הוא יטען שאזהרותיו המוקדמות הובילו לשינויים החיוניים.

ובכל זאת, לא צריך ליפול בפח של ההפחדות ותרחישי האימה. מובן שהקיצוניות השנייה – ה"יהיה בסדר" הישראלי – עלולה להיות קטלנית. אבל גם אסור לשקוע במרה שחורה, להתחבא מתחת למיטה או לברוח לברלין. אז מה כן? "אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות. הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות", כפי שהציע נתן אלתרמן בביצועו של אריק איינשטיין.

ההפחדה הכי אופנתית: בלי הסכם הגרעין, אירן תרוץ לעבר פצצה גרעינית ללא כל פיקוח. בלי תמריצים כלכליים, היא תעודד טרור בכל העולם. אם לא יהיה לה מה להפסיד, היא תפעל ללא מעצורים להשגת יעדיה. מה שמשתמע מההפחדה הזאת, הוא גם ההפך: עם הסכם הגרעין, אירן תהפוך את האתרים הגרעיניים שלה לגני שעשועים. עם תמריצים כלכליים, היא תפרוק את חיזבאללה מנשקו. אם יהיה לה מה להפסיד, האייתולות יצטרפו להסתדרות הציונית וייצאו למסע גיוס כספים מטעם המגבית.

אירן היא מדינה רצחנית, שחרתה על דגלה את הפצת האיסלאם הקיצוני שלה בכל מקום אפשרי, את המאבק הבלתי-מתפשר במערב ובראשו ארה"ב ואת השאיפה להשמיד את ישראל. אי-אפשר להתייחס ל-40 שנה של הצהרות, נאומים, איומים ושריפת דגלים כרטוריקה בלבד או כאמירות קיצוניות לצורכי פוליטיקה פנימית. כבר ציטטתי את פרופ' דוד מנשרי, המומחה המוביל בישראל לענייני אירן: אין שם קיצוניים ומתונים; יש שם קיצוניים ואולטה-קיצוניים.

אירן מסוכנת. היא הייתה כזאת לפני ההסכם, היא נותרה כזאת עם ההסכם והיא תהיה כזאת גם בלעדיו. ההבדל הוא, שההסכם נתן לה לגיטימציה להמשיך כעת בחלקים מתוכנית הגרעין ובמלואה בעוד 12 שנים, וגם לפתח טילים ולתמוך בטרור ולהצית מלחמות – וכל זה כאשר המערב עושה איתה עסקים בעשרות מיליארדי דולרים. בלי ההסכם, יהיה ברור עם מי יש לנו עסק – גם לאלו המעדיפים לעצום את עיניהם ולאטום את אוזניהם.

הפחדות דומות אנחנו שומעים לגבי קוריאה הצפונית: היא תשתמש בנשק הגרעיני שלה אם תידחק אל הקיר, קים ג'ונג-און יוריד איתו שאולה את העולם אם ירגיש שמשטרו אבוד. ושוב, ההפך: אם כולם יהיו נחמדים כלפי הרודן מפיונגיאנג, יש סיכוי שהוא יהפוך לגירסה גברית של אימא תרזה.

בניגוד לאייתולות, לשושלת קים אין שאיפות של ממש מחוץ לגבולות מדינתה. העדיפות הראשונה, השנייה והשלישית שלה הוא לשרוד בשלטון. הנשק הגרעיני הוא חלק מאותה אסטרטגיה: השגת כוח שימנע מקוריאה הדרומית וארה"ב לנסות להפיל את המשטר. לכן, יש לכאורה מקום לחשוש שמא קים ישתמש בו כאמצעי אחרון להציל את עצמו. אבל גם הוא יודע, ששימוש כזה יהיה מסמר ענק בארון קבורה עשוי פלדה שייקבר בעומק של עשרה מטרים.

חוץ מזה, או בעצם – העיקר: מאחר שזו מטרת הנשק הגרעיני של קים, צריך פשוט להגיע למצב בו לא תהיה לו עילה להשתמש בו. נכון, מדובר במשטר אכזרי במיוחד, אבל כשלעצמו הוא אינו מהווה סכנה לסביבתו. במילים אחרות: אם קים יקבל ערבויות לכך שלא ייעשה ניסיון מבחוץ להפיל אותו, ייתכן שניתן יהיה להגיע איתו לעסקה בתחומי הגרעין והטילים.

נחזור לאזורנו הרותח. חיזבאללה הפך מארגון טרור לחצי-צבא ואולי אפילו לצבא ממש, עם רבבות לוחמים שצברו ניסיון בסוריה, 100,000 טילים ונשק מתקדם בכל התחומים. הארגון כבר מאיים לא רק על יישובי גבול ישראל-לבנון ולא רק על תושבי רמת הגולן, אלא על חלקים ניכרים מהמדינה.

כאן התשובה להפחדה היא פשוטה ביותר, אבל משום מה היא לפעמים מתחמקת מעינינו: צה"ל. אנחנו שומעים הרבה על התעצמות חיזבאללה, ומטבע הדברים אנחנו שומעים הרבה פחות על התשובות שמכין צה"ל. שמענו על כיפת ברזל ומדי פעם ראינו תמונות של האימונים בצפון, אבל לא הרבה יותר מזה – וכך צריך להיות. אבל מותר להיות בטוחים, שהיכולות ההגנתיות וההתקפיות של צה"ל עולות בהרבה על האיומים של חיזבאללה.

הרס הדמוקרטיה. לא פחות מכך. זו המשמעות של פסקת ההתגברות, אם נאמין לכל ההפחדות שמשמיעים מתנגדי החוק המוצע – מאסתר חיות ומטה. המשותף לכולם: הם משפטנים – שופטים בהווה, שופטים בעבר, יועצים משפטיים, פרקליטים ועורכי דין. ובמילים אחרות: אלו שהתרגלו בעשרות השנים האחרונות לכך שהם פוסקים כמעט בכל דבר, קטן וגדול.

נחזור ליסודות. "דמוס" – עם; "קרטוס" – שלטון; "דמוקרטיה" – שלטון העם. בהעדר דמוקרטיה ישירה בדמות משאלי עם, הדמוקרטיה באה לידי ביטוי באמצעות נציגיו הנבחרים של העם: הפרלמנט הבוחר את הממשלה. לכן, כאשר הכנסת מחוקקת חוק – היא מממשת את הדמוקרטיה. כאשר בית המשפט העליון מבטל חוק – הוא הפוגע בדמוקרטיה. אם הכנסת תאשרר מחדש את החוק – היא תממש שוב את הדמוקרטיה.

זה במישור המילולי. במישור המעשי, הדמוקרטיה באה לידי ביטוי בשלטון הרוב תוך שמירה על זכויות המיעוט. במלאכת האיזון הזאת יש מקום חשוב מאוד לבית המשפט העליון, כדי להבטיח שהרוב לא יהפוך לעריצות וכדי שהוא לא ינצל את כוחו כדי לרמוס את המיעוט. לצד זאת, יש לשמור על כך שלמיעוט לא יינתן כוח עודף שיאפשר לו לנטרל את הרוב, שהרי גם זוהי עריצות. וגם שלשופטים לא יהיה יותר כוח מאשר לנבחרי העם.

במצב הנוכחי, הופר האיזון – לא בין המיעוט לרוב ולא בין הזכויות לחוב, אלא בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. המילה האחרונה שייכת לשופטים, ולא לנבחרי העם. זה מה שלא דמוקרטי, לא הניסיון לתקן את המצב. אפשר וצריך לדון בפרטים, כדי להבטיח שהאיזון באמת יהיה איזון. אבל הרס הדמוקרטיה? ממש לא. בדיוק להפך.

בחודש ינואר נכחתי בדיון בבית המשפט העליון של ארה"ב. האולם הנודע מעוטר בסצנות של משפט וצדק מתולדות האנושות. בדיוק מולי נראה משה רבינו, המחזיק את השמאלי שבין לוחות הברית – זה המצווה שלא לרצוח ולא לגנוב ולא לנאוף. משום מה, משה איננו נוכח בבית המשפט העליון בירושלים.

העדרותו של משה איננה רק במישור העיטורי. התורה שקיבל ושאותה פיתחו חכמי המשפט העברי לאורך אלפי שנים, כמעט שלא באה לידי ביטוי בפסיקה הישראלית. פה ושם תראו אזכור של המשפט העברי בפסיקת בית המשפט העליון – בצורה כמעט בלעדית מצד שומרי המצוות שבין השופטים. כאילו העם היהודי לא צבר אלפים רבים של פסיקות בכל תחומי החיים, הכוללות אמירות מוסריות ועקרוניות נעלות, לצד יישומן המעשי בחיי היום-יום.

תאמרו: זו פסיקה מיושנת שאינה מתאימה למאה ה-21. אענה: לא נכון. ראשית, יש עקרונות שנותרו יפים גם אחרי מאות שנים. שנית, יש פסיקה הלכתית מודרנית לחלוטין, המתמודדת עם ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות של השנים האחרונות. הבעיה האמיתית היא, שרק מעטים מכירים את הפסיקה הזאת, לעומת רבים שמפחדים ומפחידים: ישראל תהפוך למדינת הלכה! יהיה אסור לעבוד בשבת!! יסקלו הומוסקסואלים!!!

כפי שכתב לאחרונה בצדק פרופ' אביעד הכהן, המציאות בשטח מלמדת בדיוק את ההפך. ישראל הופכת למדינה הרבה יותר חילונית והמשפט העברי אינו מתיימר להתעלם מהמתרחש סביבו. שופטים משתמשים במשפט הבריטי ואיש אינו חושש שהמנדט יחזור; ציטוטים מהפסיקה האמריקנית לא הופכים אותנו למדינה ה-51. אז תפסיקו להפחיד ותגידו את האמת; תפסיקו לפחד ותלמדו את המקורות שלנו לא פחות מאשר את המקורות הזרים.