מה בין מצוות שמיטה למצוות יובל, שהיא הנושא המרכזי בפרשתנו? שתי המצוות מְעַקְרוֹת את נושא הבעלוּת האנושית מיסודו, וּמזכירות לנו מי הבוס האמיתי בעולם. בשמיטה מדובר בהפקרת תוצרת חקלאית לציבור אחת לשבע שנים, וּביובל בהשבת קרקעות לבעלים הקודמים בשנת החמישים (אחרי שבע שמיטות). לפיכך, מטֶבע הדברים העקרונות, המסרים והתובנות הֶחלים על מצוות השמיטה, חלים גם על מצוות היובל. ומשום כך ניקח את מצוות השמיטה, המככבת בפרשה הקודמת, פרשת בהר, כמשל.

השמיטה דגם למצוות

ידועה השאלה הקלאסית שמעלים הפרשנים על הפסוק הפותח את פרשת בהר "וידבר ה' אל משה בהר סיני" - מה עניין שמיטה להר סיני? אבל בעצם שאלה זו מעוררת שאלה אחרת - מדוע נשאלה שאלה זו דווקא על פרשת שמיטה ולא על שאר המצוות. במה זכתה מצווה זו, מה הפריבילגיות שלה? פרשנים העלו תשובות שונות, אולם הַרשו לי להציע פרשנות משלי. נראה לי שמדובר בדוגמה ייצוגית, פרשת שמיטה משמשת דוגמה מייצגת לכל שאר המצוות. מדוע? מצוות השמיטה היא מצווה רחבה מאוד שטומנת בחוּבה היבטים בין אדם למקום, בין אדם לחברו וגם טווח זמן של מצווה רחב ביותר המשתרע על פני שנה שלימה.

בין אדם למקום - מצוות שמיטה מקנה אמונה חזקה בה', משום ששובתים בה מכל מלאכה חקלאית, ולכן לחקלאים לא נותר אלא להישען על אבינו שבשמיים שיכלכל אותם. היא מקנה אמונה וּביטחון בה', וּכתוצאה מכך היא גם מקנה לנו ענווה גדולה, כי מקור הגאווה היא התחושה "אני ואפסי עוד", "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה". לעומת זאת, בשנת השמיטה החקלאים (ואבותינו היו חקלאים ועובדי אדמה), השובתים מכל עבודה חקלאית, מתַרגלים אמונה וביטחון בה', בבחינת "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", לצד מידת ענווה, משום התלות המוחלטת באלוקים בכלכלתם.

בין אדם לחברו - בראש ובראשונה זו הנתינה לזולת והצדקה המשובחת, כשהנותן הוא אנונימי, כי התוצרת החקלאית היא הפקר לכל ואיננו מזהים את הבעלים. ולא עוד, אלא קיימת במצווה זו שוויוניות מוחלטת משום שבעל החווה, ואפילו יהא הֶעשיר ביותר, אסור לו לקחת לביתו אלא את המִכסה הדרושה לו וּלמשפחתו בלבד. ובזה הוא אינו שונה מהעני (יתכן באורח פרדוקסלי שזכותו של העני ליטול לעצמו ולביתו יותר מאשר מותר לבעל החווה). וּבכך היא מחזקת את האחדוּת השלום והאהבה (בזכות הנתינה) בין כל חלקי העם, עשירים כעניים.

בהיבט החברתי ובהיבט האמוני-ביטחוני קיים דמיון רב בין מצוות השמיטה למצוות השבת, שֶבָּה אנו שובתים מכל מלאכה. אולם השמיטה, המשתרעת על פני שנה שלימה, שכוללת בתוכה שבתות רבות, מאפשרת לתרגל מידות אלה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, לא רק בשבת, פעם בשבעה ימים, אלא יום יום במשך 365 יום, עד שמידות אלה הופכות להרגל.

מי הבוס?

מידה טובה נוספת שמנחילה לנו השמיטה, כמו גם מצוות היובל, בעצם הבעלוּת המוגבלת והתלות בבורא, היא הכרת הטוב. ה' מבטיח לחקלאים השובתים "וציוויתי את בִּרכתי". לא יֶחסר אוכל לפיכם. ואכן, מושב קוממיות החרדי עלה בעבר לכותרות, כשבשנה השמינית, שהייתה שנת בצורת, האדמה, שנָחה בשנה השביעית, הניבה יבול מבורך למכביר לתדהמת החקלאים. גם העניים, שנהנים מהיבול בחינם, לומדים להכיר תודה לה' ולבעלים האנונימיים.

כפי שראינו, השמיטה מעשירה מאוד את פנימיות האדם בהיבטים רבים, מקנה לו ענווה, ומחנכת אותו מי הבוס. נכון שהשמיטה מקנה לנו את התודעה שה' הוא בורא העולם, אך לעומת זאת, גם אתה יכול להיות הבוס. במה? במידות ובמצוות שקנית אתה הבוס, אתה שולט בהן, ואיש לא יכול לקחת ממך זאת, הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

חכם, גיבור ועשיר

אני מבקשת להדגים עקרונות אלה במשנה נפלאה בפרקי אבות, שאנו קוראים מדֵי שבת בקיץ - "איזהו חכם? הלומד מכל אדם. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. איזהו עשיר? השמח בחלקו". מה משותף בין שלוש מידות אלה - החכמה, הגבורה והעושר? בניגוד לתפיסה האוניברסלית שׁבָּה הרכישה תלויה במקורות חיצוניים, החכמה במוסדות לימוד ואקדמיה, הגבורה במלחמות או תחרויות ריצה וכדומה, והעושר בעבודה מפרכת (אלא אם כן זוכים בפיס) - הרי היהדות מציעה שיטה מקורית פשוטה ביותר המהווה את הקריטריון למידות אלה.

המכנה המשותף ביניהם הוא הפנימיות והענווה, המובילה להכרת הטוב. בשיטה זו כל אחד יכול ללא כל תלות בתעודות, מרוצים ועבודה מפרכת. כדי לרכוש חכמה בסך-הכל מה שנדרש זה ללמוד מכל אדם, גם אם אתה פרופסור או להבדיל רב גדול, אתה יכול ללמוד ממנקה רחובות, סנדלר, חוטב עצים או שואב מים וכדומה. העיקרון הוא כפי שראינו, הַעֲשָרַת הפנימיות וענווה, ללא כל תלות ברכישת חכמה חיצונית. הוא הדין בגבורה, אף כאן המידה מבוססת על עֶקרון הפנימיות וענווה. ואף בעושר חל אותו כלל, העושר הוא אושר.

גם הֶעשיר ביהדות, בדומה לתכונות הקודמות, חוכמה וגבורה, אינו נמדד על-פי קריטריונים חיצוניים אלא פנימיים בלבד. אדם עשיר איננו כפי שחושבים זה שצבר ממון רב, אלא נהפוך הוא המסתפק בחלקו, וזה כולל באורַח פרדוכסלי את האדם הֶעני ביותר עד הֶעשיר. במאמר מוסגר יש להניח שהמִשנה כיוונה את דבריה בעיקר לאנשים שאינם עשירים. עם זאת גם אנשים בעלי ממון זקוקים לתזכורת זו, ואינם חפּים ממנה. שכן, כידוע כדברי חז"ל "אוהב כסף, לא ישבע כסף". מכל מקום העיקרון המַנחה הוא פנימי. הסתפקות במוּעט מקנה לאדם תחושת סיפוק (אותו שורש) וּשביעות רצון, הרגשת רוגע,

שלווה ואושר. שבת המלכה, השמיטה וּמצוות היובל, שמגבילות את מלאכת האדם ואת בעלוּתו, אין כמותן לחנך לקראת מידה ייחודית זו.

קבלו סיפור

רבי זושא שהיה עני מרוד, כלל לא ידע וחש שהוא עני, וכשחסיד נשלח אליו בהוראת רבו ללמוד ממנו איך להתמודד עם העוני, השיב לו כי כנראה טעה בכתובת. רבי נחמן מספר על עני שלא היה לו כסף לקנות צורכי שבת. הוא נאלץ להסתפק בפת לחם יבשה וּמים. אולם הוא רקד סביבם והודה לאשתו כאילו היו מאכלי שבת המסורתיים - דגים, מרק וּבשר עסיסיים.

כשהנסיך חלה בדיכאון, וכל המומחים העולמיים לא הצליחו לרפאו, הציע חכם שימצאו איש מאושר שיתן לנסיך את חולצתו. לאחר חיפושים נואשים פגשו ברועה מאושר, שחי בטבע, אכל מהאדמה ושתה ממימי הנהר. וּכשביקשו ממנו את חולצתו, השיב בשלילה מאחר שזו חולצתו היחידה. המסקנה: מַרבה נכסים מַרבה דאגה, כדברי חז"ל, וכי האושר שהוא נחלת המסתפק במועט, תלוי בעבודה פנימית, ואי-אפשר לקנותו בחוץ.

בתפיסת היהדות להיות חכם, גיבור ועשיר, המעצימות את האדם וּמעשירות את אישיותו, כל אחד יכול, וּבניגוד לתפיסה הרווחת היא אינה נחלת ידוענים וסמל סטטוס חברתי. היא פרי עבודה עצמית של האדם. מה הפלא שהפרשה מצביעה על השלום והשפע הגשמי, שהם פונקציה טבעית של השפע הרוחני וקיום המצוות. וּבא לציון גואל.